יומיים בלי מאיה

"אבל אבא, איפה את?"

**

איך שהיא מודיעה לי שהן נוסעות להורים , לחבל הריין, לכמה ימים, אני בונה מגדלים. לחזור להיות האני שהייתי. לבדוק קצת את האטליז הברלינאי, לעשן בלי החרדות של האחריות. לדפוק את הראש, להשתחרר מכל הכובד הזה. כבד לי, אני בורח כבר שנים מההודאה העצמית הזו. רוצה לבד. קצת.

אני לוקח אותן לשדה, ונפרד בהקלה. לא יכול כבר לסובב את הגב, להפסיק לחנוק את החיוך הגנוז. הביתה. מקלחת שעה. קפה וספר. לשכב עירום על המיטה. עוד מעט לילה. אני לא אצא היום. רק אתפוס עוד כמה דפים מספר שאני קורא כבר שנה, סרט שאני רואה טייק ביי טייק כמעט חודש. אני סוחב עד שלוש-ארבע בבוקר. מחר אפשר להישאר לישון עד אחת עשרה.

בשבע ושלוש דקות, בדיוק השעה שהיא מתעוררת, ומכריזה לעולם כמו תרנגול גאה על קימתה מחדש (א——בא!!), אני כבר על הרגליים.

**

מכל הוידאו והתמונות של גלעד חוזר הביתה, אני תקוע בחיבוק. אחרי ההצגה המבישה של גלעד במדים והפוטו אופ של הפוליטיקאים, בא הרגע של האבא. יש כמה אנשים שראו שם אבא דג קר, חיבוק מהוסס. ראיתי שם רק דמות עם עושר פנימי, שאחרי חמש שנים לא שכח לתת לבן שלו את החלל שלו, לא פלש.

תמיד חשבתי שהדבר הנורא ביותר הוא הורה שקובר את הבן שלו. אני מהרהר אם לדעת שהבן שלך נמצא במקום מסויים ואתה רוצה ולא יכול לתקשר איתו, זה לא גורל אכזרי יותר. פינג פונג של תקווה וייאוש, סופניות והסיכוי לנס.

**

כשמאיה נולדה משהו בי מת, ונולדתי מחדש. וכל הפחדים הישנים נעלמו, לא בגלל שנמצא להם פתרון, אלא רק בגלל שהתחתנת נישואים קתוליים עם החרדה, והחרדה הזו היא חרדה פסיכותית, שלא שייכת לשום דבר מהמציאות העכשווית, אלא רק בניה של רב קומות חרדתי. מאיה, בת חמש עשרה, במועדון, מישהו מציע לה משהו. כל הזאבים שם בחוץ. אפשר למות מזה.

**

"אבא, איפת את?"

"אתה, מאיה. בנים זה אתה".

"אבל איפה א-תה?"

**

וכשמאיה נולדה, הבנתי שהיא הגשר הפליק-פלאקי ביני לבין הורי, התשובה לשאלות שלי, הזרנוק שממיס את המרדן שבי. ההבנה, לא ההסכמה, המוחלטת למה שעשו, שאמרו, שאסרו. אני זוכר שאחרי שלושה לילות הפנמתי שהיא פה להישאר, לא אורחת ללילה שיום אחד תלך. אני זוכר לה שחבשה את כל פצעי הגירוד הדמיוניים שלי. איך כיסתה במשי את כל המחשבות על העבר.

**

"אבא, איפה את? מתי את בא לדיסלדורף?"

אחרי יומיים. לפני הקפה אני כבר הולך להסניף את הסדינים שלה.

פוסט אחרון (אבל רק עוברים דירה)

זהו הפוסט האחרון בבלוג הזה. לא נגמר לי ולא נמאס לי, ההיפך: האהבה לספורט מפכה בי ביתר עוצמה מהעבר, ולכן, החל מהראשון באוגוסט ההגיגים, ההימורים, הפוסטים החיים, הסיפורים וההמלצות שהופיעו פה ב-16 החודשים האחרונים (ו-402 פוסטים) יופיעו באתר חדש

www.debuzzer.com

וספציפית

http://www.debuzzer.com/avrahami

לצד הבלוגים של רונן דורפן ועמית לוונטל. תעקבו, סמנו במועדפים וניפגש בבאזר.

תרבות שבת 37–הסיפור האמיתי של להברון, ווייד ובוש

יום שבת, בית כנסת ומשפחה ככה שאני אעשה את זה קצר. הנה הלינק לכתבה שלי מהמוסף של "הארץ".

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1180989.html

מה שלא הורג מביא אליפויות

הלייקרס פעלו הקיץ מתחת לראדר. אף אחד לא שם לב ופתאום הלייקרס התחזקו בסטיב בלייק, מאט בארנס ותיאו ראטליף. החיזוק הזה, מחליף לדרק פישר, מחליף לארטסט ועוד גבוה, הוא חיזוק של אלופים, של קבוצה עם דרך. זהו חיזוק שמזכיר את הבולס של שנות התשעים. קבוצה שיודעת שהבסיס קיים ומצרפת אליו בדיוק לפי הצורך של הקבוצה עצמה ולפי המצ' אפים שמחכים לה מול היריבות העיקריות. אין פה קיצורי דרך ויש פה מחשבה בריאה: בואו וניצור פער בינינו לבין היריבות במערב ונגיע לגמר מול יריב מותש. חוץ מאוקלהומה אני לא רואה במערב יריב אחד שיכול למתוח את הלייקרס לשישה משחקים.

בלייק היה רכש הכרחי אחרי העזיבה של פארמר. הוא לא ייתן ללייקרס את המהירות, האתלטיות והיכולת של פארמר לייצר נקודות מהירות, אבל הוא ייתן לה יציבות. ראטליף הוא רכש נהדר. סוס עבודה של ריבאונדים, חסימות והגנה. גבוה חסר אגו שרוצה רק אליפות וייתן לאנדרו ביינום להגיע טרי לפלייאוף. מאט בארנס הוא היהלום. בארנס היה סוג של אכזבה באורלנדו, אבל אני חושב שזה היה יותר עניין של הערכה מוטעית כלפיו. בארנס הוא שחקן חמישיה לגיטימי בכדורסל הרחובות חסר השאיפות של גולדן סטייט. באורלנדו, הוא כל קבוצה שרצה לאליפות, הוא שווה שחקן שביעי או שמיני, ספיישליסט שעולה מהספסל ונותן הגנה או איום מטווח השלוש.

אני חושב שההבאה של בארנס והחיזור אחרי ראג'ה בל אומרים משהו על קובי ברייאנט. הפלייאוף האחרון והעונות האחרונות התחילו להראות לברייאנט את הגבולות שלו. בארנס ובל היו הקריפטונייטים שלו, שחקנים שהוא היה מעדיף למות ולא לעשות איתם שלום או לקחת איתם אליפות. ההבאה של בארנס אומרת הרבה על איך הלייקרס בונים קבוצה ועל כמה הם שוב המועמדים לאליפות. אבל היא בעיקר מראה על שלב חדש בתהליך ההתבגרות של ברייאנט תחת פאפא ג'קסון.

תמונה אחת שווה אלף שניידרים

יצא לי להיות מעורב בכמה שיחות מאוד מעניינות במהלך השהות הקצרה שלי באמסטרדם. שטנו חצי עירומים על סירה בין התעלות ודיברנו על הבחירות בהולנד ואיך שאם במדינה כה טולרנטית התושבים פנו בצורה כל כך גורפת נגד האוכלוסיה המוסלמית, צריך להפסיק לחפש את האשמה רק בעולם המערבי. ומישהו אמר שזה רק מיעוט ואחר אמר שאם זה המיעוט, אז כדאי שהרוב המוסלמי יקח את האחריות לידיו. והמקומיים התנצלו והראו לי באיי פון שרוב הבוחרים של המפלגה הגזענית בהנהגת חירט וילדרס בכלל מגיעים ממקומות שבהם בכלל אין אוכלוסיה מוסלמית. אתה פוחד ושונא בעיקר את מי שאתה לא מכיר, הם הדגישו.

אחר כך דיברנו קצת על כדורגל ואיך שהחצי היותר מתוחכם של הולנד די נגעל מהנבחרת, בעיקר במשחק הגמר הברוטלי שלה, ואיך שהנבחרת הזו היא בושה למורשת הכדורגל ההולנדית הקריאטיבית, הסקסית, מלאת ההשראה. "גם קרויף ורנסנברינק לקחו אותנו למקום שני", הם אמרו ונתנו לי להרגיש שאם יש דבר אחד שיותר גרוע מזה שהולנד הפכה לגרמניה זו העובדה שגרמניה הלכה בכיוון הנגדי.

כשירדנו חשבתי שיש קשר בין שני הנושאים הללו. שהולנד 2010 נבחרת הולנדית. היו בה אמנם בני מיעוטים ובני מהגרים, אבל הם היו כאלו שקיבלו על עצמם את הרוח ההולנדית, ןלא תיבלו אותה במקורות שלהם (היחיד שעשה זאת עלה מהספסל לפרקי זמן מאוד קצובים וקצרים). לא היתה פה את הערסיות של קלייברט או את הבריונות הטכנית של דווידס, או את הגאונות הפשטנית של חוליט.

וה די העציב אותה, והייתי זקוק למשהו שיזכיר למה, למרות כל תהפוכותיה, זו העיר שאני הכי מתרגש להגיע אליה, העיר היחידה שאני יוצא בה מהתחנה המרכזית וחייב לזרוק את התיקים על הרצפה ולעמוד ולתת לה לחבק אותי כמה דקות. ואז ראיתי את הפוסטר הזה.

עבודה שחורה

1. אוניברסיטת דרום קליפורניה החליטה שנמאס לה. שספורט בשבילה לא עומד מעל האקדמיה, שכוכבי הספורט, בעבר או בהווה, חייבים לשמש דוגמא, אות ומופת עבור סטודנטים ואתלטים פוטנציאליים. תדע כל אם אמריקאית שחושבת לשלוח את הבן שלה לדרום קליפורניה שלאוניברסיטה הזו יש סטנדרטים.

הנה, הצעד הראשוני של האוניברסיטה אחרי העבירות על החוק במסגרתה שהובילו לעונשים חמורים מצד ליגת המכללות, היה להחליט להחרים את רג'י בוש, למחוק אותו מההיסטוריה של בית הספר, מויטרינות הפרסים. אכן מעשה ראוי להערכה: אם בוש עבר על החוקים, נהג באופן לא אתי, טינף את השם של האוניברסיטה ופגע ברווחים העתידיים שלה ובקריירת המכללות של הבאים אחריו, אנחנו לא רוצים אותו פה. הנה, אנחנו מורידים רפליקת ה"הייזמן", השחקן המצטיין של המכללות שבו זכה בוש, ומחזירים אותה למקום ממנה באה.

אפשר להיות פופוליסטים וציניים ולכתוב שאם לדרום קליפורניה באמת אכפת מהטוהר האתי שלה, כדאי שתעשה חישובים גם כמה כסף היא הרוויחה ישירות ובעקיפין מהתקופה שבה כיכב בוש בשורותיה ותתרום אותו לצדקה או לארגון שילמד נוער פוטנציאלי כיצד לא לעבור על החוק. אבל עזבו. תדע כל אם אמריקאית שחושבת לשלוח את הבן יקיר לה לאוניברסיטת דרום קליפורניה, שמדובר באוניברסיטה שיש לה משנה ברורה: שחקן פוטבול שמקבל כסף שלא כחוק הוא אאוט. רוצח כפול הוא אין.

2. הפסקה לציטוט השנה. "הם תמיד מסתכלים על מה שקרה מוקדם יותר בקריירה שלי". אין, לא היה וכנראה שלא יהיה אתלט נטול מודעות עצמית כמו טרל אוואנס.

3. (אזהרה: בדיחת ללא חותמת תקינות פוליטית בדרך) סטיבי וונדר נפגש עם חברים. "איזה שיט שאני עיוור, זה ממש לא פייר", הוא מבכה את מר גורלו, אבל כיוון שזה סטיבי וונדר וכיוון שתמיד הוא יכול למשש את הצד הטוב, את חצי הכוס המלאה, הוא מיד מסייג. "מזל שאני לא שחור". נזכרתי בבדיחה הזאת כשקראתי על פרשת בית"ר ירושלים וטוטו תמוז. יש בפרשה הזו כל כך הרבה רוע וניכור, בוגדנות וחוסר יכולת לעמוד בהסכמי עבודה, דריסה מכוערת של זכויות הפרט שאני יכול רק לצקצק: "מזל שטוטו תמוז לא ערבי".

לתת כבוד למייקל ג'ורדן

בימים האחרונים שהיתי בביהכנ"ס הידוע "גרינהאוס"אשר על גדות אחת מתעלות קהילת הקודש אמסטרדם, טיול שאחריו שקעתי בכתבה ארוכה למוסף סוף השבוע הקרוב של סידור הכופרים "הארץ". הכתבה עוסקת בעיקר בעובדה שכל הקיץ הגדול של השחקנים החופשיים היה ידוע מראש כבר מ-2006.

אבל השעות הרבות שקראתי על הנושא, השיחות עם עיתונאים אמריקאיים, וקטורת השחלת, הנטף והחלבונה והסופר סקאנק ההידרואי שמחלקים ב"גרינהאוס", גרמו לי דווקא להעריך את הדור הנוכחי של שחקני האנ.בי.איי. אני יודע שזה נשמע מוזר אחרי קיץ שכלל את מופע האימים של להברון, את העובדה שג'ו ג'ונסון קיבל את החוזה הגבוה ביותר מבין השחקנים החופשיים, ואת הפיאסקו של הניקס (שבעצם ביקשו מהאוהדים שלהם לחכות עוד שנתיים), אבל קיץ 2010 הראה ששחקני האנ.בי.איי לא זקוקים למחוות תיאטרליות–"אני לא הולך ללבוש יותר את גופיה מספר 23"–כדי לכבד את השחקן הגדול בהיסטוריה.

אין שום דרך אחרת להבין את הסירוב של השחקנים החופשיים להגיע לשיקגו. זוהי עיר שחולה על ספורט, שוק טלוויזיה ופרסום עצום, יש בה יותר כשרון מכל קבוצה שהצמידה את תקרת השכר שלה לרצפה, ומי לא רוצה לשחק עם רכז עצום שחושב קודם כל על מסירה וגבוה מוכשר שלא אכפת לו מנקודות? הסיבה היחידה לאמירת הלא הנוקבת כלפי הבולס היא ההיסטוריה הקרובה ואיך שהקבוצה הזו סילקה את מייקל ג'ורדן מהמגרשים.

זה ששיקגו הצליחה להביא את קרלוס בוזר, אומר הרבה על האופי של בוזר. מעניין הרבה יותר יהיה לראות איך שיקגו תשמור על דרק רוז. כבר יותר מעשור ששיקגו משלמת על האמירה שלה לפיה הנהלות מנצחות אליפויות. שחקנים כמו דוויין וייד לא שוכחים אמירות כאלו. ווייד ויתר על חוזה בעיר הולדתו והעיר שבו גרים ילדיו. במגרשי המשחקים שבהם גדל ווייד יש חוק אחד ברור: הקבוצה המנצחת לא יורדת מהמגרש עד שהקבוצה האחרת מנצחת אותה.

הצד האחר של נבחרת גרמניה

החלטתי לתת פה לינק לכתבה שכתבתי היום ב"הארץ", על חרושת השמועות סביב הזהות המינית של חצי מסגל נבחרת גרמניה. אני חושב שהפרשיה הזאת מוציאה את הצד המאוד מכוער באישיות של מיכאל באלאק. גם חוסר היכולת שלו לפרגן לנבחרת שהגיעה להישג דומה לנבחרת שהוא הנהיג בקמפיין האחרון, ובעיקר השיטה: לקשר בעקיפין (וביום חתונתו של הקפטן המחליף פיליפ להאם) בין הנרפות נגד ספרד להעדפות המיניות של שחקני ההרכב. זאת אומרת, בעולם של באלאק, הומו שווה נרפות.

אני לא מחזיק אצבעות שהבת שלי תהיה לסבית, או לא. אני מקווה, מתפלל, שאם יום אחד היא תזהה את עצמה כחד מינית ומישהו יצעק ברחוב "יה חתיכת לסבית", היא תרים את הראש בגאווה.

מראה להם את הגב (המוות של סטיינברנר)

קיבלתי את אזהרת החדשות רגע לפני. ניסיתי לצמצם את הזמן. יכולתי לכתוב שהוא היה קפריזי ושחצן, על כך שהוא פיטר והחתים את אותו מאמן חמש פעמים. שהוא הבטיח למאמן שהוא יישאר בתפקידו עד סוף העונה ופיטר אותו אחרי חודש. שלמאמן קראו יוגי ברה. שהוא ירד על הכוכבים שלו, שהוא שכר חוקרים מפוקפקים כדי למצוא לכלוך במגירות הסודיות של השחקנים שלא אהב. שהוא לא הרשה לאשתו לאכול איתו בחדר האוכל. שהוא הכפיל פי מאה את ההשקעה שלו ביאנקיס בפחות משלושים שנה, ושאי אפשר לכמת את מה שהוא החזיר את היאנקיס להיות. שאחרי שנים של בניית אוניות הוא רצה להפוך לקפטן ושאף אחד לא באמת שנא את הספינה שלו. פחדו ממנה, פחד מהול בהערצה. קשה לשנוא מושא הערצה. שהוא היה מחוייב לאליפות בכל מחיר, אפילו אם זה אומר להיפטר מג'ו טורה ("אחרי הנשימה, נצחון הוא הדבר הכי חשוב עבורי", הוא אמר פעם). שהמחוייבות הזו לאליפות עשתה את הלא ייאמן–הנה, אפילו אלכס רודריגז יכול להיות אלוף בבית של סטיינברנר. שהוא נתן לעולם הבייסבול את דרק ג'יטר. ומריאנו ריברה.

אבל איך שהמחשבות התאספו תחת גג אונה אחת, אשתי אמרה שהטקסי כבר למטה והבייבי סיטר פה כבר חמש דקות, ועזבתי. ובשמונה וחצי פונקט סטיבי וונדר עלה על הבמה עם גיטרת קלידים וחמישה עשר נגנים וזמרי רקע וכבר בשיר הראשון הוא כרע על ברכיו ושכב על גבו והתחיל מעשה אהבה של שעתיים וחצי, ילד בן שישים. ואחר כך הוא הכריח 4000 גרמנים לשיר שיר של אלביס בגרמנית, והעלה את סופיה בתו, שחגגה הערב יום הולדת, לספסל לצידו ושר לה: "איזנט שי לאבלי, איזנט שי וונדרפול", והעלה את אחת מזמרות הרקע לדואט שבו היא שרה "תראה את האהבה בוערת בתוכי", וענה: "אני רואה". ושר אלף וריאציות על אהבה בלי להיות מאוס, ונתן מחווה למייקל ג'קסון בלי להיות דביק, והראה וידיאו של שוטרים מרביצים לשחורים במיסיסיפי בשנות השישים ושר על תקווה. וגרם לך להבין שכל מוזיקה אלקטרונית שאתה אוהב התחילה ממנו, ולקח אותך למסע במנהרת הזמן וגרם לך להבין שכל מי שעושה מעשים טובים יזכה לחיות בעולם הבא בלב של סטיבי וונדר.

ג'ורג' סטיינברנר היה הקוטב הנגדי לכל מה שנגוע בסטיבי וונדר. הוא היה לבן ורשע, ומוקפד ומסודר, האהבה היא ממנו והלאה, הוא היה אחד מהגיבורים של סדרת הטלוויזיה המוצלחת אי פעם כשרק הגב שלו מקבל זמן מסך. הסיבה היחידה שאני כותב עליהם באותו הקשר, חוץ מהתאריך, נעוצה בהרגשה שמילאה אותי כשנגמרה ההופעה: לא מייצרים אנשים כאלו יותר.

מי באמת בגד באוהדי קליבלנד?

כמה מגיבים התלוננו שלא כתבתי מספיק על שוק השחקנים החופשיים. שזו תלונה די נכונה, אבל על להברון לא כל כך רציתי לכתוב בגלל פסטיבל האגו מניאקיות שהוא הרים למען עצמו, וחוץ ממנו מה בעצם קרה? דוויין וייד נשאר באותה קבוצה, גם ג'ו ג'ונסון, פול פירס ודירק נוביצקי. וכמה אפשר לכתוב על כריס בוש או קרלוס בוזר?

נשארנו עם הניקס ולהברון. הניקס מזכירים לי חברת ענק שמוכרת את המוצר שלה במחיר הכי גבוה בשוק, למרות שרוב המוצרים שנמצאים איתה בתחרות נותנים לקליינטים שלהם איכות הרבה יותר טובה. מודל כלכלי מהפכני שמצדיק את עצמו כבר כמה שנים בתירוץ שעוד מעט הם ייקנו כוח אדם שיהפוך את המוצר שלהם להרבה יותר טוב. גם זה לא קרה, ועכשיו הניקס, אחרי ההחתמה המטופשת של סטודומאייר (החתמה שרק תדגיש עד כמה סטיב נאש הוא פוינט גארד גדול), התחילו בקמפיין החדש: תסבלו עוד שנתיים-שלוש, ואז נביא את כוח האדם הדרוש. מדהים שג'יימס דולן מצליח לעשות את זה בשוק מתוחכם ולא ותרני כמו ניו יורק.

בלהברון, שוב, אני לא רוצה להתעסק יותר מדי. אני יכול רק להגיד שיקח לו עכשיו איזה חמש-שש אליפויות כדי להוכיח שאפשר להזכיר אותו בנשימה אחת עם סקוטי פיפן.

מי שכן שווה אזכור הוא דווקא דן גילברט, הבעלים של קליבלנד. גילברט נקנס בסכום של מאה אלף דולר על ידי דייויד שטרן בגלל המילים הקשות שבהן השתמש נגד ג'יימס אחרי ההחלטה של האחרון לעזוב (מעניין ששטרן לא חוקר את המזימה מאחורי ההחתמה של שלושת הכוכבים במיאמי. האפ.בי.איי היה חוקר עסקים מסוג אחר על משהו כמו תיאום עמדות או סידור מחירים). הטענות של גילברט ברובן מגוחכות, אבל אפשר להבין אותן על רקע העובדה שהבן אדם איבד שמונים אחוז מהשווי של העסק שלו במסיבת עיתונאים אחת.

יש רק חלק אחד בדבריו של גילברט שממש צורם לי, וזה החלק שבו הוא דיבר על העובדה שלהברון מכר את קליבלנד כבר בפלייאוף. אני דווקא לא חושב שגילברט רחוק מהאמת כאן, אני רק שואל את עצמי: אם גילברט ידע את זה למה הוא המשיך לחכות ללהברון? למה הוא לא סיפק את המידע הזה לקהל צרכניו? מה אמורים לחשוב קוני המנויים שהוסתרה מהם העובדה, במשך כמעט חודש, שהבעלים ידע שכוכב הקבוצה מכר את הקבוצה בסדרה נגד בוסטון?