קטגוריה: עם הספר (והדי.וי.די)

תרבות שבת 37–הסיפור האמיתי של להברון, ווייד ובוש

יום שבת, בית כנסת ומשפחה ככה שאני אעשה את זה קצר. הנה הלינק לכתבה שלי מהמוסף של "הארץ".

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1180989.html

14 תגובות

מתויק תחת אנ.בי.איי, עם הספר (והדי.וי.די)

תרבות שבת 36

כמה קוראים ביקשו ממני קישור לכתבה שפורסמה בשבוע שעבר במוסף של היומון השמרני "הארץ". זוהי כתבה על נכדו של עמיצור שפירא (שסבו השני היה הניצול היחיד של משפחתו, משפחת רבנים פולנית שכולה הושמדה באושוויץ). הגעתי לכתבה אחרי שקראתי ידיעה בעיתון גרמני על כך שהנער בן ה-17 הותקף על רקע אנטישמי. אז נסעתי לראות מה לעזאזל יש למשפחה עם היסטוריה כזאת לעשות בגרמניה, ועוד בחור מזרח גרמני מוצף בנאצים. וגיליתי, בין היתר, כיצד מנצלות מפלגות ניאו נאציות (חוקיות) את הפופולריות של מועדוני כדורגל בכפרים קטנים בגרמניה, כדי להשחיל את עצמן מהשוליים אל תוך מרכז החיים.

זה הלינק: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1172146.html

השארת תגובה

מתויק תחת אנטישמיות חדשה-ישנה, עם הספר (והדי.וי.די), פאנאטיקה

בית ספר לכדורסל (ותרבות שבת 35)

אתם לא צריכים את הפוסט הזה כדי לדעת על ההישגים העצומים של ג'ון וודן (בשביל זה ברא אלוהים ביום השמיני את ויקיפדיה), ורונן דורפן כתב יפה מאוד על איך שוודן הבין את חשיבות האינדיבידואליזם בתוך המערך הקבוצתי (שני השחקנים הבולטים ביותר שלו, קארים עבדול ג'אבר וביל וולטון, היו גם דמויות סופר מעניינות מחוץ לאולם ועולם הכדורסל). אותי מעניין מה השושלת שהשאיר אחריו ג'ון וודן אחרי שסיים את הקריירה שלו כשהוא אלוף בפעם העשירית.

ראיתי את וודן פעם אחת. הייתי בפיטסבורג לסיבוב השני של טורניר המכללות. וודן, כרגיל, ישב מאחרי הספסל של יו.סי.אל.איי. בוגרי האוניברסיטה-חתני פרס נובל, פרס האוסקר, ביליונרים ובעליהן–עמדו בשורה נחשית, התכופפו, לחצו את ידו של וודן והמשיכו בדרכם. היה משהו בודהיסטי בוודן–הסגפנות, הצניעות, הלבוש המאופק, המשקפיים, חדות הפרצוף, מהות של "אני מורה שאתרע מזלו להיות מאמן כדורסל" (אין לי ספק שאכל בהפסקות סנדביצ'ים מוכנים מהבית, חביתה או נקניק עם גבינה על חמאה). היה לו קהל מאמינים לא קטן.

ג'ון וודן עשה מיו.סי.אל איי אלופה ושושלת יציבה בשנים ששום דבר לא היה יציב באמריקה. הוא התחיל אותה עם קנדי ושחרית ויאטנם, וסיים אותה אחרי ניקסון, הוא הכין אנשים לחיים לפני שהוא הכין שחקנים לאנ.בי.איי. הייתי מאוד רוצה לשמוע שמצאו בביתו את כתביו ורשמיו ב-35 השנים שבהם פרש מכדורסל. הייתי מת לשמוע מה הוא חושב על קאליפרי.

###

ולמי שרוצה לראות איך בנה וודן את השושלת הזו ובאיזה קונטקסט היא נוצרה, הנה עוד אחד היהלומים של מחלקת הספורט המשובחת של אייץ'.בי.או.

3 תגובות

מתויק תחת אקדמיה, מת העולם, עם הספר (והדי.וי.די)

חמישיות (ותרבות שבת 34)

לא ראיתי היום בבוקר את המשחק. יצאתי שעתיים מוקדם יותר מהבית כדי להספיק לראות ולתת בלוג של המחצית השניה, שילמתי 24 אירו לשירות אינטרנט (כי למה שייתנו הוטספוט בחינם?) שלא יכל לתמוך בשידורי האינטרנט, ככה שמצאתי את עצמי יושב כמו טמבל בחוץ, מעשן סיגריה אחרי סיגריה ומרענן את האייפון כל שניה בסוף. ברלין 2010.

בכל מקרה, אחרי טיול של חצי שעה מעל העננים של פרנקפורט, מצאתי את עצמי בעיר מערב גרמנית שמתייחסת לזריקה של שמונה בקבוקי מולוטוב על בית כנסת כאל משובת נעורים ועוד חושבת שזה בסדר. וכיוון שמדובר בבית הכנסת שבו למד (ואף התרחץ במקווה) רש"י, אני יכול להסתכל על המשחק הזה רק באופן מיסטי:

בראשית ברא את אלוהים את פיל ג'קסון. הלייקרס החטיאו שתי שלשות היכן שסל של שתיים היה מספיק. אין לי שום ספק שסטן ון גנדי היה מוציא את הקבוצה שלו עם תרגיל יותר מתוחכם אחרי פסק הזמן האחרון, אבל אין לי שום ספק שון גנדי, ועוד 28 מאמנים אחרים בליגה הזו היו מושיבים את ארטסט אחרי זריקת השלוש המטופשת שלו. האחוזים של ארטסט בסדרה הזו והיכולת של וויצ'יץ' לא הצדיקו שארטסט יהיה על המגרש. אבל זה בדיוק ההבדל בין פיל ג'קסון לסטן ון גנדי. זה ועשר אליפויות.

שמות. אם הלייקרס זוכים באליפות השנה, אין שום ספק שהשם של קובי ברייאנט מתקרב לקערת הזכוכית ממנה אפשר לדלות את תואר השוטינג הגארד השני הכי טוב בהיסטוריה. המשחקים האחרונים של ברייאנט (ואתמול זו עדות סטטיסטית בלבד) הם תעודת הבגרות שלו.

ויקרא סטיב נאש את  המספרים בעמודת הריבאונדים ויקרא לאמארה סטודומאייר ויאמר: אייכה?

דברים שלא עושים: לא עושים דאבל טים על קובי ברייאנט בשניות הסיום. זה שהשופטים לא שרקו לעבירה של היל (ראיתי את ההיילייט) זו פחדנות להשפיע על משחק ברמה שמפחיתה את הערך הספורטיבי ממנו. ברייאנט יוציא את הזריקה שלו, שומר אחד או שלושה. רק שעם שלושה הרבה יותר קל לקחת ריבאונד התקפה. תשאלו את אוקלהומה.

במדבר. שם תיגמר הסדרה הזו. תשאלו את אוקלהומה.

###

הקורא האמיץ סתם העיר את תשומת לבי לטעות עובדתית בפוסט הקודם. וסתם בשביל הכיף הוא גם החליט להביע את דעתו על דעותיי. אז קודם על אני מתנצל: הקבוצה שזכתה באליפות הבוגרים וזו שזכתה באליפות הנוער בכדורסל הם מועדונים שונים. ושנית: מעולם לא צנזרתי תגובות ולא אצנזר גם את זו, אבל לא יופיעו פה יותר תגובות בעילום שם.

###

יותר מדי אנשים, עורכים ומוציאים לאור גרמו לי לשכוח למה אני כל כך אוהב לכתוב. הנה סיבה טובה: כתיבה טובה יכולה להציף את הקורא. זה מה שקרה לי כשהמטוס קיפץ על טרמפולינת העננים הבוקר כשקראתי את הכתבה המצויינת הזאת.

תגובה אחת

מתויק תחת אנ.בי.איי, עם הספר (והדי.וי.די)

ספורט חשוב הרבה יותר מפוליצר (ותרבות שבת 33)

השבוע חולקו פרסי הפוליצר על מצוינות בעיתונות, והדבר הכי חשוב שיש לי לדווח מקריאת רשימת הזוכים הוא שזו השנה העשירית ברציפות שבה לא זוכה שום עיתונאי ספורט בפרס (הפעם האחרונה היתה בשנת 2000 כשגורג' דורמן מה"סיינט פול פיוניר" זכה בפרס על חשיפת השחיתות האקדמית בקרב נבחרת הכדורסל של אוניברסיטת מיניסוטה).

היו לפחות שלושה עיתונאי ספורט שהיו שווים פוליצר בעשור האחרון. מרק פיינארו-וודה ולאנס וויליאמס על סדרת התחקירים שלהם ב-2003 בסן פרנסיסקו כרוניקל על סטרואידים בבייסבול, מעבדת באלקו בסן פרנסיסקו ובארי בונדס (תחקיר שהסתיים בספר המצויין "משחק הצללים"). ואדם שפיגל מהניו יורק טיימס שפרסם סדרת כתבות מאלפת השנה על זעזועי מוח ואיבוד הכרה בעולם הפוטבול.

האם קיים סנוביזם בעולם העיתונות כלפי מוספי ועיתונאי ספורט? יכול להיות. ביליתי שנה שלמה בבית הספר שמארח את חלוקת הפרסים ועיתונות ספורט היוותה שם חלק מאוד זניח. היתה פעם גם הצעה לכלול סקצית פוליצר מיוחדת עבור ספורט, אבל ההצעה נפלה מיד בעיקר בגלל עקרון הדומינו: אם לספורט יש קטגוריית זכייה משלו, אז למה לא לעסקים, תרבות, אפילו רכילות? הפרס אמור להיות מוענק על עבודה עיתונאית שתורמת, משנה ומשפיעה על החברה.

ספורט, על פי רוב, הוא לא כזה חשוב. זה נכון. וזה מה שעושה אותו לכזה נהדר.

##

והנה, לתרבות השבת, עוד בן אדם שחושב שאין דבר יותר חשוב מספורט ויש לו פרספקטיבה הרבה יותר רחבה משלי.

##

ועד מחר, תחזית מלאה על הפלייאוף.

6 תגובות

מתויק תחת מדיה, עם הספר (והדי.וי.די)

כנסיית סט. נייקי (ותרבות שבת 32)

http://espn.go.com/video/clip?id=5065125

הפרסומת החדשה של נייקי בכיכובו של טייגר וודס היא פרסומת מזעזעת, נצלנית,צינית וחזקה בצורה שאי אפשר לתאר. וזה בדיוק מה שנייקי רצתה לעשות ולהשיג. וודס הוא איש מכירות יותר מדי דומיננטי מכדי שנייקי תוותר עליו בגלל בגידה באשתו. אז נייקי שמה אותו על המסך, בשחור לבן, חשוף, עם עיניים של פודל על סף בכי, ונתנה לאבא שלו להוכיח אותו. ציני? כן. צבוע (אם לוקחים בחשבון שארל וודס לא היה בדיוק מהסוג הנאמן לאשתו)? בטח. אבל מה אכפת לנייקי: אנשים מדברים על הפרסומת הזו בטירוף, וכשעשן הדיבורים ייעלם, האנשים יחזרו לקנות חולצות של טייגר וודס עם הסמל של נייקי. בשביל זה נייקי מוכנה ללכת רחוק מאוד. להעמיד את עצמה כאב הקואופורטיבי של טייגר ואז להשתמש בקולו של אביו המת כדי להוכיח את המתוודה.

נגד נייקי אין לי טענות. החלק הבעייתי הוא טייגר וודס. בשביל בן אדם שנלחם על חיי המשפחה שלו, הייתי מצפה שיגיד לנייקי שאבא שלו הוא מחוץ לתחום, שאולי עדיין מוקדם, בטח בשביל שימוש ציני שכזה. ההסכמה של וודס, שיתוף הפעולה המלא שלו, מוכיח לי שאכן לא מדובר בבן אנוש רגיל אלא בעוד מוצר של נייקי.

היכולת שלו לבודד את העבר ולשחק כפי ששיחק בסיבוב הראשון המאסטרס היא עוד הוכחה לויכוח לגבי האנושיות של טייגר. 

(כדי שלא יווצר הרושם הנכון שאני רק מתלונן, הנה פרסומת אלטרנטיבית: כל כותרות הניו יורק פוסט–שייחד יותר עמודי שער לוודס מאשר לאירועי ספטמבר 11- אחד אחרי השני, בום, בום, בום ואחרי שלושים שניות, חושך, והסמל של נייקי ו"רק את תעשו את זה"). אם יש לכם רעיונות אלטרנטיבים לפרסומת, אני אשמח לפרסם אותן.

##

והקריאה לשבת היא הכתבה עם הכותרת המעניינת מפני יומיים באתר של ספורטס אילוסטרייטד: "מה באמת קרה בלילה שבו טייגר ריסק את המכונית שלו".

21 תגובות

מתויק תחת מדיה, עם הספר (והדי.וי.די), קשר דם

תרבות שבת 31

כיוון שאנחנו לפני הפיינל פור (שגם אליו לא העפילה מכבי תל אביב) , וכיוון שווסט וירג'יניה תתמודד שם מול השטן הכחול, וכיוון שגם בוב האגינס, מאמן המאונטיינרס, הוא נבל לא קטן בכל מה שקשור לחלק האקדמי של קבוצותיו, המלצת השב הפעם תהיה קשורה לאחד משחקני הספסל היותר נדחקים של ווסט וירג'יניה-ג'וני ווסט שהוא לא פחות ולא יותר מבנו  ג'רי ווסט שגם היה בסגל של הקבוצה האחרונה של ווסט וירג'יניה שהגיעה לפיינל פור (לפני חמישים שנה), גם היה שחקן גדול, גם מככב בתוך הלוגו של האנ.בי.איי, וגם בה שתי שושלות בלייקרס (ולפי פער הגילאים בינו לבין בנו, הוא גם פר הרבעה לא קטן).

"ג'רי ווסט: החיים והאגדה של אייקון כדורסל" מתאר בפרוטרוט את חייו של ווסט, את הסיבות למצוינות ולשאיפה לשלמות שלו (עניין תורשתי של דורי דורות), כיצד השפיעו שמונת ההפסדים בגמר של הלייקרס (וגם האליפות היחידה שלה שושגה בסדרה רעה מאוד של ווסט) על הדרייב שלו להרכיב קבוצות מנצחות בלייקרס של שנות השמונים ותחילת העשור הקודם. המחבר, רולנד לייזנבי, כתב בעבר ספרים מצויינים על הלייקרס (מושא אהדתו) ועל שושלת שיקגו תחת פיל ג'קסון, אבל הערך המוסף של הסיפור הזה היא העובדה שכמו גיבורו, גם המחבר נולד וגדל במערב וירג'יניה והוא נותן כאן סיקור מקיף על המדינה, העבר, המלחמות שלה, היחס בין התושבים לבעלי מכרות הפחם ואיך כל אלו עיצבו את ג'רי ווסט.

7 תגובות

מתויק תחת עם הספר (והדי.וי.די)

עוד הימורים, קצת מחשבות, להברון וקובי ותרבות שבת 30

1. בואו ונגמור עם הפרק המקצועני. להברון ג'יימס הפך אמש לשחקן הצעיר ביותר שהגיע ל-15,000 נקודות. הוא הגיע לאבן הדרך הזו כשהוא שנתיים צעיר יותר מהגיל שבו קובי ברייאנט הגיע אליה. אז נכון שג'יימס עלה בחמישיה מיד כשנכנס לליגה לעומת קובי ששיחק מעט מאוד יחסית בשנתיים הראשונות שלו, אבל עדיין, אנחנו לא כל הזמן מתלוננים על להברון שהוא מוסר יותר מדי?

2. 20 ניחושים נכונים מתוך 32 בסך הכל. לא מלהיב, אבל רק חמישה ניחושים נכונים פחות מאשר המנהיג של העולם החופשי (ובסך הכל אני מדורג במקום ה-3,795,760 המכובד בבראקט של אי.אס.פי.אן). לחובתי ייאמר שכל ההימורים שלי על הקטנות נפלו (ניחשתי רק עלייה של שתי מדורגות עשר) ולא הצלחתי לשים את היד על שום מדורגת נמוכה שהצליחה לעלות. במיוחד ייאמר לחובתי שהאמנתי במפגן השרירים של טמפל על פני הביוניות המוחית של קורנל.

3. מרקט, סיאנה וג'ורג'טאון ממש חירבו לי את הבראקט.

4. למי שלא יודע עדיין, אפשר לראות כאן את כל המשחקים באיכות נפלאה ועם אפשרות לבחור איזה משחק לראות ולעבור ממשחק למשחק: http://mmod.ncaa.com/

5. שלושה שמות ששווים אזכור: איזייה תומאס, הגארד של וושינגטון, בגלל הנצחון, המנהיגות, הסטטסיטיקה, אבל בעיקר בגלל השם. ריאן וויטמן שארבע השלשות שלו עזרו לקורנל לעבור שלב והוכיחו שגם מיומניות קליעה יכולות לעבור בגנים. וג'ורדן קרופורד מאקסבייר שהדליק את הלוח עם 28 נקודות, שישה ריבאונדים וחמישה אסיסטים והוכיח שהוא הרבה יותר מדאנק שכולם מנסים להחביא.

6. והספר לשבת, ברוח התקופה, הוא "ארבעים דקות של גיהנום" הביוגרפיה המצויינת של ראס בראדבורד על חייו של מאמן הכדורסל נולן ריצ'רדסון. ריצ'רדסון, שנולד למשפחה השחורה היחידה בשכונה מכסיקנית בטקסס, היה כוכב הכדורסל השחור הראשון של דון האסקינס בטקסס ווסטרן והוביל אוניברסיטה לבנה בדרום התנכ"י לשלושה מעמדי פיינל פור ואליפות אחת, רק כדי להיות מפוטר בגלל, לטענתו, גזענות אוניברסיטת ארקנסו כלפיו. אין עוד הרבה אנשים שאפשר לראות דרכם את ההתקדמות והקפאה ביחסים הבין גזעיים באמריקה.

3 תגובות

מתויק תחת אקדמיה, עם הספר (והדי.וי.די), קזינו

הריקוד הגדול מתחיל, המלצה לסרט עם ספייק לי, ואפילו סקופ

רגע לפני שמתחילים ראיתי שלושה גמרים ביומיים האחרונים. דפדפתי וראיתי היום את שתי הקבוצות שאני ממש מתעב מנצחות בשניות האחרונות את אליפות הליגה שלהן. קנטקי ניצחה אחרי הפעלת שעון שערורייתית בשניות הסיום של גמר האס.אי.סי נגד מיסיסיפי סטייט (אין את הוידיאו עדיין ברשת, אבל ב-4.5 שניות קנטקי הצליחה לקחת כדור חוזר, לצאת מעבר לקו השלוש, להטעות את המגן, להחטיא, לקחת כדור חוזר ולקלוע את סל השוויון). בגזרה הזו אני רגוע–הקבוצות של קאליפרי הן קבוצות שממשיכות להיחנק במעמדים החשובים.

המצב עם הנצחון של אימפריית הרשע מדורהם הוא הרבה יותר עדין. ג'ורג'יה טק ירתה לעצמה ברגל עם מספר עצום של איבודי כדור לא מחוייבים (זאת אומרת, שלא נולדו מלחץ), אבל את הנצחון שלה דיוק חתמה בשלשה מכריעה של ג'ון שייר, 16 שניות לסיום המשחק. זאת לא עובדה שולית: אין הרבה קבוצות שמגיעות לריקוד הגדול כשהכוכב שלהן הוא איש השנה הרביעית. זה יתרון גדול לדיוק.

ואפרופו שייר: הבלוג הוא לא רק במה להבעת דעות וניחושים שגויים, אלא גם מקום שבו נעשית עבודת עיתונות אמיתית, בעיקר על ידי כותבים אורחים. אלון עברון כתב פה בשבוע שעבר ששייר, יהודי, נמצא בסוג של מגעים עם מכבי תל אביב. ביררנו, הפעלנו, התקשרנו להנהלת מכבי ואני יכול לכתוב כאן בתור עובדה שאם שייר לא מגיע לאנ.בי.איי אז הוא שחקן של מכבי, ומדובר כאן במהדורה משוכללת לטראג'ן לאנגדון.

(עצירה של עשר דקות בכתיבה כדי לראות את מסי מאיים על רוני)

אתמול ראיתי את הקבוצה שאני ממש אוהב, ג'ורג'טאון, מפסידה בשניות האחרונות לווסט וירג'יניה. מה שהיה ממש מעניין במשחק הזה הוא שכמו בחצי הגמר, גם נגד ג'ורג'טאון כל העולם ידע שהכדור האחרון הולך לידיים של דישון באטלר, וג'ורג'טאון , כמו סינסינטי, עשתה עליו הגנה נהדרת, ובאטלר שוב הצליח לזרוק זריקה משוגעת כדי לנצח את המשחק והטורניר. בינתיים, אפשר להשאיר את זה בקטגוריה של המזל.

אני לא יודע איך נשביתי בקסם של ג'ורג'טאון. אני זוכר שבגיל 13 עברנו לעומר ושם נחשפתי בפעם הראשונה בחיי לגליון של ספורטס אילוסטרייטד. יש אנשים שהלכו עם כריס מאלין או אד פיקני, ואותי הקסים הכחול-אפור של ההוייס דיסטרויה, עם אריק פלויד ודייויד וינגייט (ואפילו מייקל ג'קסון אחד שהיה גאה בצבע עורו, בקשיחותו ובהעדפות המיניות שלו) יואינג העצום והמגבת של ג'ון תומפסון שהקים לעצמו גטו כדורסל שחור, גאה ומשובח באוניברסיטה מאוד מאוד לבנה. היה משהו בתומפסון, בהפסדים של יואינג, ברצון העצום של שניהם להצליח שגרם לך, אם היית אאוטסיידר, ללכת איתם. בגיל 13 הייתי אפילו מחוץ למעגל של האאוטסיידרים בעומר. כשכל הילדים האחרים רצו לגעת בטבעת, אני רציתי לעזור למגן, לארוב מאחריו ולהעיף את הזריקה לכל הרוחות, כמו יואינג.

יותר מ-25 שנה עברו. תומפסון עדיין צועד על הקווים, ג'ורג'טאון שוב נחושה ונגד כל  העולם, ושוב היא מפסידה בגמר. רק שמאחורי הספסל שלה ראיתי אתמול פנים חוגגות שמעולם לא ראיתי שם. זאת אומרת ראיתי אותם במדיסון סקוור גארדן דרך הטלוויזיה ואפילו באופן אישי, אבל מעולם לא ידעתי שספייק לי הוא אוהד שרוף של ג'ורג'טאון.

אני לא יודע אם ספייק לי חירבן ליואינג את הקריירה בג'ורג'טאון (יואינג זכה בתואר אחד, אבל הוא זכור יותר בגלל שני הגמרים שהפסיד. אחד לצפון קרולינה ובעיקר ההפסד לוילאנובה), אבל אין לי ספק שספייק לי (בעזרתם האדיבה של ג'ון סטארקס וצ'רלס סמית) הצליח לחרב את המורשת של יואינג בניקס. אם לי לא היה מאתגר את רג'י מילר לתצוגות שיא נגד הניקס, אני חושב שליואינג היתה יותר מהזדמנות אחת להשיג תואר אליפות באנ.בי.איי.

מחר תתקיים באי.אס.פי.אן הבכורה העולמית של הסרט "ווינינג טיים" שמתאר את היריבות בין הניקס לפייסרס, בין ניו יורק לאינדיאנה, בין ריילי ולארי בראון, בין יואינג לריק סמיתס, דייל דיוויס נגד אוקלי, ורג'י מילר שייצר חמש שנים של ניסים ספורטיביים רק בגלל שג'ון סטארקס סירב ללחוץ לו את היד לפני המשחק:

אבל אינדיאנה-ניו יורק היתה הרבה יותר מסדרת כדורסל או מאבק ספורטיבי. את הסרט אפשר כבר להוריד בטורנטים ומתברר שזה היה בעצם תיאטרון, מחזה מוסרי בין עיר השדה לכרך, בין מדינת כדורסל לעיר שחושבת שהיא יודעת הכל על כדורסל, בין עיר דתית לעיר החטאים.

 שווה לראות את הסרט הזה משתי סיבות עיקריות, חוץ מהזכרונות. הסיבה הראשונה היא הגילוי שסטארקס הוא אדם אינטליגנטי שסירב להעלות את האינטיליגנציה הזו למגרש.

והסיבה החשובה באמת: שפעם היה כדורסל בניו יורק.

12 תגובות

מתויק תחת אנ.בי.איי, מדיה, עם הספר (והדי.וי.די)

תרבות שבת 29

שני ספרים לרגל תחילת הסוף של עונת הכדורסל במכללות (ההימור הראשוני שלי, אם השיבוץ יאפשר זאת, קנזס על אוהיו סטייט בגמר, קנטקי ואיזו סינדרלה בפיינל פור).

1. "לשנוא ככה זה להיות מאושר לעד" של וויל בלית' מתאר את היריבות שגובלת בשנאה בין צפון קרולינה לדיוק. בלית', עורך לשעבר באסקוויר, חוזר מניו יורק לגור בצפון קרולינה כדי להיות לצד אביו הגוסס והוא מתאר שנה אחת, וחיים שלמים, של להיות אוהד צפון קרולינה. מדובר רק בשליש ספר ספורט, שני השלישים האחרים מתארים את ירושת הדורות של לאהוד את צפון קרולינה, את החיים, דפוסי ההתנהגות והקודים של המדינה. לקרוא, ורק בשביל לראות איך מותר לאוהד קרולינה לאבד את כל הנימוסים הדרומיים שטבועים בדי.אנ.איי שלו, ברגע שהוא צריך להזכיר את השם ששבסקי.

2. סת' דיוויס, יהודי חם מקוניטקט והפרשן הראשי של כדורסל מכללות עבור ספורטס אילוסטרייטד וסי.בי.אס, מספר ב"כשמרץ השתגע" על גמר המכללות ב-1979 בין מישיגן סטייט של מג'יק ג'ונסון לאינדיאנה סטייט של לארי בירד, משחק ששינה את עולם הכדורסל–חובבנים, מכללות ומקצוענים–, זכה לרייטינג הגבוה ביותר של משחק כדורסל אי פעם והפך את טורניר המכללות למפלצת הביליונים שהוא כיום.

2 תגובות

מתויק תחת עם הספר (והדי.וי.די)