1. "היי". (מחווה קטנה מהבלוג לביקור של הפיקסיז)
2. בגלל שזה המקצוע שלי ובגלל שאני כותב את השורות הללו בשעות גורליות לחוק הבריאות האמריקאי בסנט האמריקאי, אני רוצה להתחיל את הפוסט בשניה של דומיה. ביום ראשון מת בקליפורניה לסטר רודני, עורך הספורט הראשון של העיתון הקומוניסטי "דיילי וורקר". רודני, בן 98 במותו ונכד למהגרים יהודים שהמירו את אירופה באמריקה, הקדיש כמעט עשור מחייו (1936 ועד לכניסתו לליגה של ג'קי רובינסון) למלחמה בראשי הבייסבול וההחלטה הגזענית שלהם לא לערוך אינטגרציה בליגה בימים ובשנים שבהם אמריקאים שחורים היו טובים מספיק בשביל למות עבור המולדת.
רובינסון הוא האייקון של שבירת מחסום הגזע. העבודה והאומץ של רודני בפריצת הדרך שבה הלך רובינסון, קצת נשכחו, גם בגלל הזיהוי של רודני עם המפלגה הקומוניסטית. סתם חומר למחשבה בימים שבהם כמעט 50 אחוז מהאמריקה באמת מאמינה שסוציאליזם הוא מין עיוות מוחי שחותר לתת לכל ילד באמריקה אפשרות לראות רופא.
3. אמריקה היא ארץ גדולה ונהדרת, כזו שגזענות והפחד מהאחר יכולים לחיות בה בשכנות למהגרים שמצליחים להדביק את עצמם לחלום האמריקאי. בניו יורק טיימס יש היום כתבה מצויינת על ההגירה הסינית וההודית לבירת ההיי טק של אמריקה. מתברר שכל המדענים והמהנדסים הללו לא רק שמאפשרים לכם להוריד אפליקציות שאתם ממש לא צריכים לאיי פון שלכם, אלא שהם צברו מספיק כסף ומעמד (זוג הורים מצהיר בכתבה שהם משקיעים 40,000 דולר בשנה לטיפוח הכשרון של בתם) כדי לעשות אינטגרציה בין ההיסטוריה שממנה הם באים והמקום שבו הם חיים עתה.
התוצאה: במרכז הקהילתי ההודי בעמק הסיליקון מתגבש ורוקם חוטים הבסיס למה שהולך להפוך את אמריקה לאימפריית פינג פונג.
כשאני כותב את הדברים הללו תמיד אני שואל את עצמי איך זה שאין בישראל נבחרת משובחת לריצה למרחקים ארוכים (העלייה מאתיופיה), או אינטגרציה יותר מכובדת של ילדי עובדים זרים בכדורגל (או אפילו זרם הילדים המאומצים מברזיל בתחילת שנות השמונים). אני חושב שזה ההבדל הכי גדול בהגירות של שתי הארצות הללו. אמריקה לא מבקשת שתהיה אמריקאי–היא רוצה שתקבל על עצמך מערכת חוקים ויסודות מוסריים, אבל היא לא מבקשת ממך שתמחק את העבר שלך, להיפך היא מעודדת את כור ההיתוך הזה (בגלל זה גם יש אוכל נהדר באמריקה וגם נבחרת פינג פונג טובה בעוד כמה שנים). אני חושב שבישראל יש דרישת דומיה שתנער מעצמך את היהודי הגלותי שבך ותקבל על עצמך את הישראליות.
זאת הסיבה שלא הכללתי בין קבוצות המהגרים הישראליות את הרוסים. ההצלחה של העולים הרוסים בענפי ספורט שונים והצורה שבה הם מייצגים את הדגל הישראלי בתחרויות ספורט בעולם היא תוצאה של הבדלנות שלהם (זאת גם הסיבה שאים כדורסלנים או כדורגלנים רוסים יוצאי דופן בארץ), העובדה שהם התעקשו לשמור על המהות שלהם ולאפשר לישראליות רק לגעת בהם.
לפני שנה עקבתי אחרי השחמטאי בוריס גלפנד באליפות העולם בשחמט בדרזדן. הלבוש, הצורה שבה דיבר, ההתנהלות המקצועית. לא היה שום דבר ישראלי בגלפנד, אחד מעשרת השחמטאים הטובים בעולם (אבל, כמובן, שחמט זה לא ספורט).
4. קראתי שלשום כתבה מעניינת בלוס אנג'לס טיימס על שחקני בייסבול פורטוריקנים שחוזרים למולדת לאחר סיום הקריירה ומנצלים את ההילה והכסף שרכשו באמריקה כדי לרוץ למשרות ציבוריות. בקרוב ייערכו בחירות לראשות עירית סאן קריסטובל, העיר השישית בגודלה בפורטו ריקו, ושני המועמדים העיקריים הם ראול מונדזי(עם ותק של שתי קדנציות בבת הנבחרים הפורטו-ריקאי) וחוזה ריוס, שני שחקני עבר בליגת הבייסבול המקצוענית.
שזה גם גם תעודת עניות למקום–במדינה שבה 66 אחוז מהאוכלוסיה הבוגרת סיימה את כיתה ח' ורק ל-33 אחוז יש זכאות לתעודת סיום תיכון, קל לשחקנים לרגש את קהל הבוחרים בהילה והכסף שהצליחו לרכוש בעולם הבייסבול. מצד שני, קראתי שמונדזי לדוגמא, רץ על אין מצע שבמרכזו הרעיון הכביר לבנות מספיק מגרשי כדורסל בעיר כדי שלכל ילד תהיה אפשרות וגישה לשחק כדורסל.
אז אני מבין שגם שחקני הבייסבול הללו מנוצלים על ידי פוליטיקאים ציניים שמחפשים דריסת רגל מניפולטיבית לטובת המפלגה, ואני מבין שמלבד השם שלו למונדזי שום אינטלקט או אג'נדה פוליטית לאזרחים שממש צריכים את זה, אבל האם זה גרוע יותר מהצירוף של לימור לבנת ומשרד החינוך? ועל משקל "המכונית לכל פועל" המפורסם, הרעיון של מונדזי למגרש כדורסל בכל שכונה נשמע בכלל לא רע ואפילו די נגיש.
חוץ מזה שאם אני צריך לבחור בין הקריירה הספורטיבית של מונדזי או הקריירה הצבאית של איזה מצביא בתור מודל לחיקוי, אני לא סגור על הפתק שאני זורק לקלפי או במי מהם הייתי בוחר בתור מודל לחיקוי לילדיי.
5. נחשוב על זה בצורה קצת יותר מקומית: עמרי כספי או משה יעלון? אני לא יודע אם עומרי כספי יחזור לארץ וינסה לתפוס משרה מדינית, אני כן יודע שההצלחה שלו באנ.בי.איי השנה, (והיא קושרת חלק מהסעיפים למעלה יחדיו) היא תוצאה של אישיות, נסיבות, מזל. הסיקור על ההצלחה של כספי מפתיע אותי: 2.05, עם אתלטיות וכוח רצון ומוכנות לעשות הכל כדי להגשים את החלום–למה אנחנו כל כך מתפלאים שהוא מצליח?
הפליאה שלנו אומרת הרבה פחות על כספי והרבה יותר על המקום שממנו הגיע.
זאב, זאב. זאב אברהמי וספורט 