"אבל אבא, איפה את?"
**
איך שהיא מודיעה לי שהן נוסעות להורים , לחבל הריין, לכמה ימים, אני בונה מגדלים. לחזור להיות האני שהייתי. לבדוק קצת את האטליז הברלינאי, לעשן בלי החרדות של האחריות. לדפוק את הראש, להשתחרר מכל הכובד הזה. כבד לי, אני בורח כבר שנים מההודאה העצמית הזו. רוצה לבד. קצת.
אני לוקח אותן לשדה, ונפרד בהקלה. לא יכול כבר לסובב את הגב, להפסיק לחנוק את החיוך הגנוז. הביתה. מקלחת שעה. קפה וספר. לשכב עירום על המיטה. עוד מעט לילה. אני לא אצא היום. רק אתפוס עוד כמה דפים מספר שאני קורא כבר שנה, סרט שאני רואה טייק ביי טייק כמעט חודש. אני סוחב עד שלוש-ארבע בבוקר. מחר אפשר להישאר לישון עד אחת עשרה.
בשבע ושלוש דקות, בדיוק השעה שהיא מתעוררת, ומכריזה לעולם כמו תרנגול גאה על קימתה מחדש (א——בא!!), אני כבר על הרגליים.
**
מכל הוידאו והתמונות של גלעד חוזר הביתה, אני תקוע בחיבוק. אחרי ההצגה המבישה של גלעד במדים והפוטו אופ של הפוליטיקאים, בא הרגע של האבא. יש כמה אנשים שראו שם אבא דג קר, חיבוק מהוסס. ראיתי שם רק דמות עם עושר פנימי, שאחרי חמש שנים לא שכח לתת לבן שלו את החלל שלו, לא פלש.
תמיד חשבתי שהדבר הנורא ביותר הוא הורה שקובר את הבן שלו. אני מהרהר אם לדעת שהבן שלך נמצא במקום מסויים ואתה רוצה ולא יכול לתקשר איתו, זה לא גורל אכזרי יותר. פינג פונג של תקווה וייאוש, סופניות והסיכוי לנס.
**
כשמאיה נולדה משהו בי מת, ונולדתי מחדש. וכל הפחדים הישנים נעלמו, לא בגלל שנמצא להם פתרון, אלא רק בגלל שהתחתנת נישואים קתוליים עם החרדה, והחרדה הזו היא חרדה פסיכותית, שלא שייכת לשום דבר מהמציאות העכשווית, אלא רק בניה של רב קומות חרדתי. מאיה, בת חמש עשרה, במועדון, מישהו מציע לה משהו. כל הזאבים שם בחוץ. אפשר למות מזה.
**
"אבא, איפת את?"
"אתה, מאיה. בנים זה אתה".
"אבל איפה א-תה?"
**
וכשמאיה נולדה, הבנתי שהיא הגשר הפליק-פלאקי ביני לבין הורי, התשובה לשאלות שלי, הזרנוק שממיס את המרדן שבי. ההבנה, לא ההסכמה, המוחלטת למה שעשו, שאמרו, שאסרו. אני זוכר שאחרי שלושה לילות הפנמתי שהיא פה להישאר, לא אורחת ללילה שיום אחד תלך. אני זוכר לה שחבשה את כל פצעי הגירוד הדמיוניים שלי. איך כיסתה במשי את כל המחשבות על העבר.
**
"אבא, איפה את? מתי את בא לדיסלדורף?"
אחרי יומיים. לפני הקפה אני כבר הולך להסניף את הסדינים שלה.
זאב, זאב. זאב אברהמי וספורט 