מראה להם את הגב (המוות של סטיינברנר)

קיבלתי את אזהרת החדשות רגע לפני. ניסיתי לצמצם את הזמן. יכולתי לכתוב שהוא היה קפריזי ושחצן, על כך שהוא פיטר והחתים את אותו מאמן חמש פעמים. שהוא הבטיח למאמן שהוא יישאר בתפקידו עד סוף העונה ופיטר אותו אחרי חודש. שלמאמן קראו יוגי ברה. שהוא ירד על הכוכבים שלו, שהוא שכר חוקרים מפוקפקים כדי למצוא לכלוך במגירות הסודיות של השחקנים שלא אהב. שהוא לא הרשה לאשתו לאכול איתו בחדר האוכל. שהוא הכפיל פי מאה את ההשקעה שלו ביאנקיס בפחות משלושים שנה, ושאי אפשר לכמת את מה שהוא החזיר את היאנקיס להיות. שאחרי שנים של בניית אוניות הוא רצה להפוך לקפטן ושאף אחד לא באמת שנא את הספינה שלו. פחדו ממנה, פחד מהול בהערצה. קשה לשנוא מושא הערצה. שהוא היה מחוייב לאליפות בכל מחיר, אפילו אם זה אומר להיפטר מג'ו טורה ("אחרי הנשימה, נצחון הוא הדבר הכי חשוב עבורי", הוא אמר פעם). שהמחוייבות הזו לאליפות עשתה את הלא ייאמן–הנה, אפילו אלכס רודריגז יכול להיות אלוף בבית של סטיינברנר. שהוא נתן לעולם הבייסבול את דרק ג'יטר. ומריאנו ריברה.

אבל איך שהמחשבות התאספו תחת גג אונה אחת, אשתי אמרה שהטקסי כבר למטה והבייבי סיטר פה כבר חמש דקות, ועזבתי. ובשמונה וחצי פונקט סטיבי וונדר עלה על הבמה עם גיטרת קלידים וחמישה עשר נגנים וזמרי רקע וכבר בשיר הראשון הוא כרע על ברכיו ושכב על גבו והתחיל מעשה אהבה של שעתיים וחצי, ילד בן שישים. ואחר כך הוא הכריח 4000 גרמנים לשיר שיר של אלביס בגרמנית, והעלה את סופיה בתו, שחגגה הערב יום הולדת, לספסל לצידו ושר לה: "איזנט שי לאבלי, איזנט שי וונדרפול", והעלה את אחת מזמרות הרקע לדואט שבו היא שרה "תראה את האהבה בוערת בתוכי", וענה: "אני רואה". ושר אלף וריאציות על אהבה בלי להיות מאוס, ונתן מחווה למייקל ג'קסון בלי להיות דביק, והראה וידיאו של שוטרים מרביצים לשחורים במיסיסיפי בשנות השישים ושר על תקווה. וגרם לך להבין שכל מוזיקה אלקטרונית שאתה אוהב התחילה ממנו, ולקח אותך למסע במנהרת הזמן וגרם לך להבין שכל מי שעושה מעשים טובים יזכה לחיות בעולם הבא בלב של סטיבי וונדר.

ג'ורג' סטיינברנר היה הקוטב הנגדי לכל מה שנגוע בסטיבי וונדר. הוא היה לבן ורשע, ומוקפד ומסודר, האהבה היא ממנו והלאה, הוא היה אחד מהגיבורים של סדרת הטלוויזיה המוצלחת אי פעם כשרק הגב שלו מקבל זמן מסך. הסיבה היחידה שאני כותב עליהם באותו הקשר, חוץ מהתאריך, נעוצה בהרגשה שמילאה אותי כשנגמרה ההופעה: לא מייצרים אנשים כאלו יותר.

טוהר הבייסבול

1. בשקט בשקט, אולי ידיעה רביעית בחשיבותה, קן גריפי ג'וניור פרש. היתה איזו תקופה שגריפי היה יאנקי-קילר ולאף אחד לא היה ספק שהוא הולך לשבור את השיא של בייב רות. אחר כך הוא הגשים חלום ילדות, הלך לשחק בסינסנטי ונעלם. השנה האחרונה של גריפי בסיאטל היתה שנה קצת מביכה לאגדת בייסבול כמוהו. הוא לא הצליח לאחד את את האלה עם הכדור, והוא נדחף החוצה על ידי ההנהלה.

אבל דווקא התקרית היותר מביכה של גריפי השנה היא זו שהופכת אותו לחובט הטוב ביותר של זמננו. כזכור, גריפי נרדם לפני כחודש במהלך משחק של הקבוצה ולא עלה לחבוט. אני חושב שמדובר בתקרית שמדגישה בצורה הטובה ביותר שגריפי, בניגוד לכל שאר החובטים בזמנו, מעולם לא נטל חומרים אסורים.

2. משחק הנו-היטר של ארמנדו גאלארגה ממשיך להכות הדים באמריקה–הלילה אפילו עמוד ראשון בניו יורק טיימס. הנה משהו לחשוב עליו: נגיד שהשופט ג'יימס ג'ויס היה מכריז על פסילה וגאלארגה היה קופץ באוויר וכולם היו חוגגים, האם מישהו היה סופר את ג'ויס? ג'ויס היה יכול להשתמש בשכל ישר ובמקרה גבולי ללכת עם ההיסטוריה, תחת זאת הוא מיהר לקחת החלטה גלויה ולקבל ידיעה ותמונה בעמוד הפותח של הטיימס.

הדיון לגבי שינוי ההחלטה הוא דיון פופוליסטי. הרי מישהו קם וחבט אחיר ההחלטה השגויה–האם אנחנו אמורים להתעלם מכך? הדיון האמיתי לפיכך הוא השימוש בהילוכים חוזרים בצמתים מכריעים והיסטוריים בבייסבול.

3. גם אנחנו ננצור בלב את כל הרגעים הגדולים, רפא בניטז.

הכדור האנטישמי

קראתי השבוע שאנטישמיות ב-1938 לא היתה נחלה גרמנית, אלא גם מחלה שפילסה דרכה דרך המכס וחוקי ההגירה האמריקאיים הנוקשים, והגיעה עד לעולם הבייסבול. אני כותב כאן על שמועה ישנה לפיה היה מרד אנטישמי בליגה שנועד למנוע מהנק גרינברג, החובט היהודי של דטרויט טייגרס, מלשבור את שיא ההום ראנס לעונה של בייב רות. עד היום השמועות על אנטישמיות נשארו כשמועות (מאריס והנק אהרון לא קיבלו בדיוק גיבוי מקהל הבייסבול כשעמדו למחוק את רות מספר השיאים), שמועות שעומעמו מפאת סיבות אחרות כמו מיעוט המשחקים של גרינברג והעובדה שבזמנו לא היו משחקי לילה (קשה  יותר לראות את הכדור ביום והיו משחקים שהופסקו בשל החשיכה). 

אבל כעת פרסם אתר אינטרנט אמריקאי רשימה מפורטת של מהלכי כל המשחקים בעונת 1938, ולפיה ניתן לראות בבירור שהקבוצות היריבות עשו הכל כדי לא לתת לגרינברג לשבור את שיא ההום ראנס של רות. מספר ההליכות שלו הוא הגבוה בקריירה, והוא מקבל קפיצה גדולה בחודש האחרון של המשחקים, כשברור שגרינברג מאיים על השיא של רות.

המהלך הצליח, אבל הוא מהווה שיעור מעולה למסקנות מאנטישמיות. אני חושב שאם היה לנו משרד חוץ אחראי יותר הוא היה מדלג מבירה אחת לשניה ומראה לעולם את הסכנות הטמונות באנטישמיות באשר היא. על חוברת ההסברה הייתי כותב: מי שלא רצה את גרינברג, קיבל את בארי בונדס.

שודד הזכרונות

אני לא זוכר ראיון ספורטיבי שגרם לי להרגיש כל כך לא בנוח, כמו הראיון של בוב קוסטס עם מרק מגווייר. האיש שלא רצה לדבר על העבר רק לפני חמש שנים, החליט להתוודות (אולי זו השפעת הסטרואידים שפגה מתאי הזכרון). אבל שיתוודה, לעזאזל. קוטסט, אחד מעיתונאי הבייסבול הבכירים באמריקה הרים למגווייר כדורים שפעם מגווייר היה מעיף מאתיים מטר לשמיים. הפעם הוא לא פגע. הסטרואידים לא עזרו לו לחבוט את כל חבטות ההום ראנס, הוא בכלל לקח אותם בגלל הציפיות והלחץ שהופעל עליו לייצר מספרים. הוא לקח סטרואידים אבל זה בכלל אנחנו שאשמים.

עבורי מגווייר הוא נוכל  וגנב מהסוג השפל ביותר: גנב הזכרונות. הייתי מאוד רוצה לראות איזה ערוך דין יומרני ואוהד בייסבול שירים תביעה ייצוגית כנגד מגווייר. תביעה כנגד כל הזכרונות, התמונות, הסיפורים של סב לבנו, הערגה לעבר של בן עם אביו על ערש דווי, על התרופה המזוייפת שנתן לענף חולה. לך תיזכר עם אבא שלך במירוץ ההום ראנים הגדול של 1998 כשכולם יודעים עכשיו שהיה זה רק מקסם שווא, תעתוע, תמונה וזכרון שרוססו במיליוני כוכביות קטנות. אני מקווה שאוהדים במשחקי החוץ יזכרו למגווייר את מעשה הנוכלות שלו. הוא לא זכאי ליחס טוב יותר מבארי בונדס.

מתברר שאליבא דמגווייר, הקונגרס האמריקאי הוא לא מקום חשוב מספיק. שם אפשר להסתיר אמיתות. הרבה יותר חשוב לחשוף את האמת אם אתה רוצה שקט במקום העבודה החדש שלך. ההערכות לפיהן מגווייר הודה רק בכדי לתת שקט תעשייתי לסט.לואיס קרדינלס (הוא מונה כמאמן החובטים בקבוצה), היא אמת מחוספסת בשקרים. מגווייר בונה את הקייס שלו כדי להיכנס להיכל התהילה. ופה אני דווקא די נדיב כלפיו. ליגת הבייסבול צריכה להכניס את מגווייר להיכל התהילה ולבנות שם חדר מיוחד בשבילו ובשביל בארי בונדס, רפאל פאלמרו, אלכס רודריגז ורוג'ר קלמנס, חדר הרמאים.

ועל הכניסה לחדר הזה צריכה להיות תמונה של סופר הבייסבול החשוב ביותר של המאה העשרים ואחת–חוזה קנסקו.

האימפריה מכה עשרים ושביעית

אני יודע שבחוגים מסויימים זה מאוד לא תקין לתמוך או לשמוח כשאימפריית רשע עשירה ופייבוריטית עם מלך אכזר מצליחה לנצח בסוף, אבל אני חייב להודות שהייתי בעד היאנקיס. גם בגלל שהיאנקיס היו הקבוצה הטובה ביותר בבייסבול כל השנה. גם בגלל שהגיע להם להתחיל ולגמור את העשור הזה כאלופים. גם בגלל שכסף הוא גורם, אבל לא גורם כזה מכריע בבייסבול–קבוצות קטנות לקחו אליפויות והגיעו לוורלד סירייס. גם בגלל שכמות ההעפלות של היאנקיס לפלייאוף בעשור וחצי האחרונים היא בלתי נתפסת–בייסבול, בניגוד לפוטבול וכדורסל שולח אחוז קטן מאוד מהקבוצות שלו לפלייאוף.

אבל בעיקר בגלל שהיאנקיס לא היו זוכים באליפות ב-1996 בלי דרק ג'יטר, מריאנו ריברה, חורחה פוסאדה ואנדי פטיט. והם לא היו זוכים באליפות ב-2009 בלי ג'יטר, ריברה, פוסאדה ופטיט. 1.66 ביליון דולר בזבזו היאנקיס על שחקנים חדשים בין האליפות הראשונה והאחרונה, אבל השלד נשאר דומה. ארבעת השחקנים הללו זכו אתמול בלילה באליפות החמישית שלהם. רק לשלושה שחקנים יש יותר אליפויות בקבוצה אחת יותר מארבעת היאנקיס-ווייטי פורד, מיקי מנטל ויוגי ברה–וגם הם רשמו את הזכיות שלהם עם היאנקיס.

שימו לב לתפקידים של רביעיית השלד: הזורק, התופס, האיש שעומד בצנטרום של היהלום (השורטסטופ), וזה שאמור לבוא בסוף ולשמור על מה שהם עשו בשבעת-שמונת האינינגים הראשונים של המשחק. סתיו, חורף, אביב, קיץ. ארבעת הרגלים.

אני חושב שקוראים לזה מסורת.

צאו מזה כבר

יצא לי לקרוא השבוע ספר מצויין המתאר את התפתחותו של המגזין האמריקאי "אסקווייר" בשנות השישים תחת העורך הרולד הייז. ספר מצויין ולו בשביל החלקים שבהם מתואר הדו שיח בין נורמן מיילר לעורכים לגבי הטקסטים שלו במגזין. מיילר, זכר צדיק לברכה, עיתונאי שהיה יכול לתת פרספקטיבה למהדק, ניסה למתוח את הקווים של הכתיבה באמריקה ודאג ששום מילה לא תשונה ללא ידיעתו ("נורמן, בוא נוריד פאק אחד ונכניס במקומו שני שיט", הייז היה מתחנן אליו). אבל אני כותב כאן על אסקוויר והייז בגלל היחס שלהם לתקינות פוליטית.

אני אתן דוגמא אחת. בדצמבר 1963, קצת אחרי שמפגינים שחורים נהדפו על ידי זרנוקים וכלבי משטרה, וקצת אחרי שהמשמר הלאומי נשלח לבירמינגהאם, אלבמה, כדי להדוף את הנסיון של ג'ורג' וואלאס לחסום את דרכם של שני סטודנטים שחורים לאוניברסיטת אלבמה, הייז החליט לשים על השער של המגזין את סוני ליסטון כשהוא לבוש כסנטה קלאוס, כשלצידו רק שם המגזין והתאריך. דצמבר היה החודש החם של המפרסמים. אגף המפרסמים של העיתון חשק בשער מגזין שיפתה את הקורא להיכנס ולראות את הפרסומות לאלכוהול, בשמים ואופנה. ליסטון, עם עבר של שוד מזויין, תקיפת שוטר, וקשרים הדוקים עם העולם התחתון, היה האדם האחרון שאמריקה רצתה לראות אותו מחליק במורד הארובה שלה לכריסמס. המכתבים הזועמים הגיעו, מפרסמים החליטו לבטל את המודעות שהם קנו, אסקווייר הפסיד מיליוני דולרים במושגים של היום. להייז זה לא היה הזיז.

אני כותב את זה אחרי שקראתי אתמול שהאנ.בי.איי ורשת טי.אנ.טי הביעו צער והתנצלות על כך שהפרשן ריק קאמלה, בסיכום המשחק בין אורלנדו לניו ג'רזי, זיכה את יי ייאנליאן  בכינוי "צ'יינה מאן". ההתנצלות של קאמלה מצטרפת להתנצלות של סטיב קאר שב-2004 נתן ליאו מינג את אותו כינוי ופרשן רשת סי.בי.אס שכינה כך גולפאי סיני במאטרס של 2008.

קצת היסטוריה: מקור הכינוי "צ'יינה מאן" בסוף המאה התשע עשרה, קצת אחרי בהלת הזהב ובאמצע הבום התעשייתי של אמריקה. איגודי עובדים אמריקאיים נלחמו בהבאת עובדים מסין. מאבק שהגיע לשיאו כשהנשיא צ'סטר ארתור חתם על חוק שאוסר על הגירה של משפחות סיניות לאמריקה ואוסר על חזרתם של תושבים סינים שכבר חיו בארה"ב מלחזור למדינה אם יצאו לביקור. החוק נחתם ב-1882, ונותר בעינו עד 1943.

אני אנסה לקחת כאן, בכל הצניעות, את הזווית של הייז: יאו מינג הובא מסין לאמריקה והוא מרוויח מיליוני דולרים בשנה. הוא סיני, הוא גבר, כמעט 80 אחוז ממוצרי הצריכה באמריקה מיוצרים בסין. הדברים שנאמרו על יאנליאן נאמרו בקונטקסט לגמרי שונה מהאמירה המקורית ומי בכלל יכול לבטא את השם שלו (אולי קאמלה צריך לכנות אותו "עוד בחירת דראפט מבוזבזת").  אני לא רואה פה סיבה להתנצל. אני רואה פה אינטרסים כלכליים של הליגה בשוק מאוד גדול.

האבולוציה של הטרגדיה

אז ככה: קודם דיק צ'ייני ירה בחבר שלו במסגרת מסע הציד, אחר כך פלקסיקו בורס ירה בעצמו בצנטרום של מועדון לילה ניו יורקי (בסוג יותר אנושי של ענף הציד), ועכשיו מדריך קליעה, קצין מטרה בעברו, פלט כדור מהאקדח התקוע של ויסנטה פאדייה, הזורק של הלוס אנג'לס דודג'רס, ופצע את שניהם. ואני שואל: כמה זמן ייקח עד שנקרא ידיעה לפיה צבי או יעל ירו בסלבריטי במהלך מסע צייד?

תרבות שבת 17 (עם קצת בייסבול וקצת עמרי כספי)

1. שנות התשעים בבייסבול היו שייכות לאטלנטה ברייבס. אם בייסבול היה משחק שמשוחק רק שבעה אינינגים לאטלנטה היה בטח הרבה יותר מה להראות מאשר טבעת אליפות אחת. טום גלווין, ג'ון סמולץ וגרג מדוקס היו חטיבת זורקים מהטובים אי פעם, אבל בעידן של שנות התשעים אף אחד לא ציפה מזורק מתחיל לצלוח מעבר לאינינג השמיני. חובטים ומאמני קבוצות יריבות הבינו שהחלק החשוב ביותר מלחמה בין החובט לזורק היא ההתשה–כמה שהזורק המתחיל יזרוק יותר ככה יירד מספר האינינגים שהוא ישחק. סקאוטרים הונחו לא לרדוף רק אחרי חובטי כוח, אלא בעיקר אלו עם הסבלנות, אלו שיכולים ליצור מגע, אלא שאולי ייפסלו, אבל לפני כן יגרמו לזורק לזרוק עשר פעמים.

אחרי האינינג השביעי הגיעה השעה של המומחים, הזורקים הימניים שהיו עולים לשרוף את החובט השמאלי, אלו שהאחוזים של היריב נגדם היה ממש רע, והמומחה הגדול מכולם. הקלוזר, המסיים, זה שהיה אמור לשמור על היתרון. המקבילה הספורטיבית לתפקיד של הארווי קייטל ב"ספרות זולה". הקלוזרים הם עם, חבורה של מתבודדים שבכל יום עולים לנצח משחק שבו יש להם רק מה להפסיד. אם הצליחו אז הם שמרו על נצחון של מישהו אחר, אם נכשלו ההפסד נרשם לחובתם. הלחץ, האדרנלין המטורף במגרש ומן הקהל, הפחד להיכשל ולאכזב את חבריך לחדר ההלבשה עזרו לשרוף הרבה קלוזרים. בכל השושלת של אטלנטה היא מעולם לא מצאה קלוזר ראוי, אחד שיסוכך על שלושת הזורקים המובילים של הקבוצה. הקלוזר היה הדבר היחיד שעמד בין אטלנטה לשושלת אליפויות.

והקלוזר הוא זה שיכריע את הוורלד סירייס השנה. מכל השמות של ארבע האליפויות של היאנקיס בסוף שנות התשעים ותחילת המילניום, קיים היום קונצנזוס ברור שמריאנו ריברה הוא הכוכב הגדול של הקבוצות הללו, הבסיס, האיש שבגללו קבוצות יריבות יודעות שיש להן שבעה אינינגים ולא תשעה כדי לנצח את היאנקיס. ריברה, עם סוג של זריקה אחד שכולם יודעים מהי, הוא לא הקלוזר הכי טוב של העשור או של היאנקיס. הוא הקלוזר הכי טוב בהיסטוריה.

ראינו את זה במשחק השני. היאנקיס עלו ליתרון 1:2 וריברה נשלח למשחק באינינג השמיני כי להשיג את שש הפסילות האחרונות ולהחזיר את היאנקיס למשחק. ריברה חיסל את החובטים מולו. בסיום המשחק השחקנים וההנהלה של פילדלפיה ממש צהלו–הם גרמו לריברה לזרוק 39 פעמים ,הרבה מעבר לממוצע שלו. מי שראה את התגובה שלהם לא היה יכול לדעת שריברה שמר על עוד נצחון בפליאוף.

2. פתאום מתברר שאפשר לשדר בארץ אנ.בי.איי, בשידור ישיר, מאוקלוהומה וניו אורלינס. הגלובליות של עמרי כספי רק מדגישה את הפרובנציאליות הישראלית: אם כספי לא שם, האנ.בי.איי כמעט ולא קיים. ככה שעד שהראיסים מואילים בטובם לשחרר אנטנה לטובת האנ.בי.איי, אוהדים חדשים יצטרכו לגלות את קסמי הליגה דרך סקרמנטו הפתאטית. אנח מאחל הצלחה לכספי הלילה, אבל אני אראה דווקא את המשך סדרת המתח שיקגו-בוסטון 2010.

3. אם הייתי צריך לבחור את ספורטאי העשור, אין לי שום הרהור בעניין. פט טילמן מזדקר מעל לכל ספורטאי אחר כפי שמוחמד עלי הזדקר מעל ספורטאים אחרים בשנות השישים: לא דרך הביצועים שלו על המגרש או זירת האגרוף, אלא במה שהוא עשה מחוץ לחיים הספורטיביים שלו. טילמן ויתר ב-2002 על חוזה של 3.6 מיליון והתנדב ליחידת עלית של המארינס לאחר ההתקפה על אמריקה. הסיבוב הראשון שלו, בעיראק, גמר על תחושת השליחות של טילמן. הוא חזר לאמריקה בתחושה נוראית שאמריקה פועלת בצורה לא חוקית. חייל הפוסטר של משטר בוש, האיש שויתר על מיליונים תמורת רגש פטריוטי, התחיל להיפגש עם נועם חומסקי ועוד טיפוסים עוכרי אמריקה.

ב-2004 טילמן מת באפגניסטן. במשך חמישה שבועות הצליחו הצבא והפוליטיקאים להסתיר את העבודה שטילמן מת מאש ידידותית. ההתעקשות של משפחתו על האמת הובילה לחקירות נוספות ולגילויים מדהימים–האש שהרגה את טילמן לא היתה ידידותית. טילמן, ואין דרך עדינה לומר זאת, פשוט הוצא להורג על ידי חבריו ליחידה שלא יכלו לסבול את הדעות שלו, את העובדה שהוא לא דיבר כמו חייל מארינס, שהוא ערער בחוקיות הפקודות שהם קיבלו.

היכן שאדם זוכה בתהילה, הוא ספר חדש שמתאר את חייו של טילמן, את הסקרנות האינטלקטואלית שלו, את הפער העצום בין המידות הפיזיות הצנועות שלו למה שהוא הצליח להפיק מהן, את הדרך שלו לצבא, האכזבה, ותיאור מפורט ומצמרר על האירוע שבו מצא את מותו. (ולעצלנים: כאן אפשר לקרוא כתבה מצויינת על טילמן)

איי-סוד: הפריחה של אלכס רודריגז

נדמה לי שגם מי שאין לו שום קשר עם בייסבול, מכיר את אלכס רודריגז. מי שמתעניין בסמים יודע מי זה רודריגז, מי שמתעניין בסלבריטיס יודע מי זה רודריגז (אחד האנשים הכי אהובים על עמוד שש של הניו יורק פוסט), מי שמתעניין בכספים יודע על רודריגז, ומי שמתעניין בניו יורק יודע מי זה רודריגז.

למי שבייסבול לא מדבר אליו, רודריגז הוא כנראה  שחקן הבייסבול הטוב ביותר בעשור האחרון. קומבינציה קטלנית של שחקן הגנה מצויין בעמדות הקשות ביותר (רודריגז התחיל כשורטסטופ ועבר לבסיס השלישי), עם חבטה קטלנית (גם לממוצע חבטות טוב וגם להום ראנס), לוק של פוסטר בחדר של מנתחים פלסטיים, המרוויח הגדול ביותר בספורט האמריקאי (ב-2007 רודריגז חתם על חוזה על סך 275 מיליון דולר עם היאנקיס, כשהוא שובר את השיא הקודם של עצמו שעמד על 252 מיליון דולר), הוא גר בניו יורק, נחשב לסוג של איש רנסנס, בעיקר בין ספורטאים (הבן אדם מסוגל לדבר בראיון עיתונאי על פבלו המגיש של לוס אנג'לס ועל פבלו פיקאסו)  ואחד שמדונה ושלל לא קטן של בחורות שנלקחו הישר משערי מגזינים מובילים יודעות בדיוק באיזה מרכך רודריגז אוהב להשתמש עברו הסדינים שלו.

ויש את הצד השני של רודריגז, זה שאף פעם לא מספיק לו. לפני שנתיים הוא נתפס במצלמות הפאפארצי כשהוא נכנס באישון לילה לחדרו במלון בטורונטו כשהוא מלווה בחשפנית. הוא נכנס לעימותים ילדותיים עם שחקנים אחרים. בספר שיצא בתחילת השנה התגלה שבין 2001-3, רודריגז היה משתמש די קבוע בסטרואידים. גרוע מכך, לטעמי, הספר גם גילה שרודריגז היה מדליף לשחקנים יריבים איזו זריקה הזורק שלו עמד לזרוק כדי שיהיה להם קל יותר לחבוט, ובתמורה גם הם הדליפו לו מידע דומה(רודריגז עשה זאת רק במשחקים שכמעט הוכרעו סופית, אבל הוא עדיין חירב את הסטטיסטיקה של חבר לקבוצה). והכי גרוע, במה שזה נוגע לצופה הספורט האמריקאי הממוצע: רודריגז לא סיפק את הסחורה.

זאת אומרת שכן, אבל רק בעונה הרגילה ויותר מדי פעמים הוא העמיס את הסטטיסטיקות שלו במשחקים שכבר היו גמורים לחלוטין. אבל אף אחד לא שילם לרודריגז 25 מיליון דולר לעונה כדי שהוא יחבוט 50 הום ראנס בעונה הרגילה. הכסף הזה מסתובב סביב אלו שיכולים לתת את החבטה הכי פשוטה, שיכולים להחליט את ההחלטה הכי נכונה באוקטובר, בחודש שבו נקבעות האליפויות. רג'י ג'קסון, שחקן של היאנקיס לשעבר, הגיב פעם על הטענה שהוא מפספס המון חברות: "לביליון סינים זה לא אכפת". אבל ג'קסון יכל להגיד מה שהוא רוצה כי הביצועים שלו ברגעים המכריעים העניקו לו את הכינוי "מר אוקטובר". כשג'ורג' סטיינברנר, הבעלים של היאנקיס, רצה לטנף על שחקנים הוא היה מכנה אותם "מר אפריל". הדעיכה של רודריגז בפלייאוף, ההתמוטטות שלו ברגעים הכי חשובים העניקו גם לו כינויים לא מחמיאים: מ"איי-רוד", הוא הפך ל"איי פרואד" (המזוייף). פרשת הסמים מתחה את הכינוי שלו ל"איי סטרואיד".

אבל, וזה החלק היותר משמעותי בסיפור הסמים של רודריגז, הגילוי הזה עשה לו רק טוב. הוא ירד מהכותרות, יצא קבוע עם קייט הדסון, השיג מספרים ממוצעים בעונה הרגילה, ובשתי סדרות הפלייאוף הראשונות (הנצחון על מיניסוטה ונגד האיינג'לס, סדרה שבה היאנקיס עלו הלילה ליתרון 1:3) הוא משיג מספרים סטטוספריים (5 הום ראנס, 11 הכנסות של רצים, ממוצע חבטות של יותר מארבעים אחוז). אם אני צריך לנחש מה קרה, אני יכול לחשוב על שלוש תיאוריות:

1. במקום לשים ילדים עם עיניים מזוגגות על מסילות רכבת, המשרד למלחמה בסמים יכול להשתמש ברודריגז לקמפיין שלהם.

2. וזו הרגשה שכולנו יכולים להתחבר אליה. הרי כל אחד יודע מה זה אומר להסתובב עם סוד מעיק בלב, לנסות להסתיר, לפחד שהוא ייצא. עכשיו קחו את זה ותכפילו את זה פי 275 מיליון. וכשהנטל הזה יורד ממך, כשכולם כבר יודעים, כשאין מה להסתיר, אז הנשימה שלך נהיית סדירה יותר, והמחבט מרגיש הרבה יותר קל, ואתה חוזר לראות את הכדור בסלואו מושן.

3. אם אני הסוכנות, אני מגייס את רודריגז לקמפיין נוסף: היתרונות של להיות עם אשה יהודיה.

תמלא לי לוטו?

הנה סיפור שהוא קצת ספורט וקצת מדע בדיוני. ביום ראשון, לפני המשחק של סיאטל מארינרס, דיברו ביניהם שלושת הפרשנים וניבאו מי יהיה שחקן המשחק. הפרשן מייק בלווארס בחר במאט טואיאסאסופו ואז התחיל להיכנס לפרטים: טואיאסאסופו יכה את ההום הראשון שלו במקצוענים, בפעם השניה שיגיע תורו לחבוט, במצב של שלושה כדורים וסטרייק אחד, הוא יכה את ההום ראן מזריקת פאסט בול והוא יכה אותו מעבר לגדר, שמאלה מהמרכז.

פה אתם יכולים לשמוע את הפרשן לפני המשחק ואת התיאור של השדרן כשטואיאסאסופו עולה לחבוט בפעם השניה במשחק (רדו לאמצע הדף ותלחצו על תיקי האודיו).

ג'יטר, אייברסון ופוטבול

1.  אני מודה שדרק ג'יטר (שהשתווה אתמול בלילה ללו גריג כשיאן החבטות של היאנקיס) הוא אחד הספורטאים שאני יותר מעריך בספורט האמריקאי. חוץ מזה שהוא יצא עם המון בחורות יפות, הוא בן אדם מאוד פשוט. הוא לא חובט לשמיים, הוא לא השורטסטופ הכי מבריק בהגנה, הוא רק חובט לממוצע קריירה מעולה, הוא בא כל יום לעבוד, הרגליים שלו לא רועדות במשחקים או רגעים גדולים (והיו לו המון), והוא בנה שושלת אליפויות ביאנקיס עם חבורה די בינונית של כשרון.

לשיא של ג'יטר יש קונטקסט היסטורי כמובן, החבטה האחרונה של גריג היתה לפני מלחמת העולם השניה, אבל בשבילי הוא יותר חשוב ברלוונטיות שלו. בעובדה שאפשר לבנות קריירה וכריזמה ואליפויות מלבוא כל יום לעבודה ולעשות את מה שנותנים לך (הרבה) כסף לעשות. לא פלא שהתגובה של ג'יטר לאחר המשחק היתה: "לא ידעתי מה לעשות [אחרי החבטה]. טמפה הובילו ולא רציתי להשפיל אותם". תנסו רק לשער איך אלכס רודריגז היה מגיב.

עכשיו, אם ג'יטר יצליח להכות עוד 29 חבטות הוא יצליח להשתוות למספר חדרי האמבטיה שהוא בונה באחוזה החדשה שלו באורלנדו.

2. אלוהים בא ואמר לאלן אייברסון לחתום בממפיס? ככה, די בעליבות, מסתיימת הקריירה של עוד ספורטאי שפעם הערכתי. אייברסון הולך לעלות כנראה מהספסל בקבוצה שלא הולכת לנצח יותר משלושים משחקים, והכל בשביל עוד מיליון. אם אייברסון היה מה שחשבתי שהוא, הוא היה דופק על הדלת של דני איינג' או מיטש קופצ'ק ואומר להם: "קח אותי, בכמה שתרצה".

אבל לפחות אנחנו יודעים שאלוהים לבן.

3. היום מתחילה ענת הפוטבול, ואני אכתוב על זה יותר בהרחבה מחר עם המלצת ספר, אבל אני אנסה (אם מאיה תרשה) לנבא כאן תוצאות של רוב המשחקים או רק המשחקים החשובים. אז לפני שאני מתפנה לטנסי-פיטסבורג, אני רק רוצה שברקורד יהיה כתובות ארבע האחרונות שלי מכל ליגה. סן דייגו, ניו אינגלנד, פיטסבורג  ובולטימור מהאמריקן. אטלנטה, פילדלפיה, שיקגו וגרין ביי מהנשיונל. ואני חושב שסן דייגו תנצח את אטלנטה בסופרבול.

אני חושב שטנסי-פיטסבורג יוכרע דווקא באוויר. אנחנו יודעים מה שתי ההגנות הללו יעשו, אנחנו יודעים שהם לא ייתנו לאף אחד לרוץ ואנחנו יודעים ששני המאמנים ימשיכו לרוץ בכל מקרה, ככה שאני חושב שבומבה אחת תנצח את המשחק. רותליסברגר הוכיח שהוא ווינר לא פחות קטן מבריידי, אבל הוא טוב יותר ככל שהעונה מתקרבת לשלבים הבאמת מכריעים ואילו קרי קולינס הוא קוורטרבק של חצי ראשון של העונה. טנסי ב-14:17.

האמת על ושל ספורטאי על

1. בדיוק לפני שנה טייגר וודס ניצח בצורה אפית את אליפות ארצות הברית הפתוחה בגולף כשהוא מתגלף (אפשר? על משקל מתאגרף?) על ברך אחת. כשחזר השנה מהפציעה, תקשורת הגולף דיברה על טייגר חדש, גירסת 3.0. כמה עיתונים רציניים אפילו תהו אם הוא ישווה את שיא זכיות הגראנד סלאם השנה וחלקם אפילו נתנו הסבר מפורט למה ואיך זה יכול לקרות. 

אלו הסטנדרטים של טייגר: הוא גורם למגזינים רציניים לתהות אם הוא יכול לזכות בגראנד סלאם אחרי החלמה מפציעה. 

אני חושב שוודס מתייחס לכל העונה הזו כאל עונת מבחן. הוא בודק כדורים של חברות שונות, משחק קצת עם החבטות הארוכות שלו, בודק איך כל עניין האבהות מתחבר לגולף. זה אומר שהוא כנראה יקח את הבריטיש אופן בלבד. 

מה שמעניין כאן הוא שהזוכה השנה, לוקאס גלובר, מצטרף לרשימה הולכת וגדלה של אלופים מהמעמד הבינוני. גולפאים שמדורגים בחמישים הראשונים שמצליחים להגיע לשיאם ולזכות בתחרויות החשובות באמת. זה מעיד גם על כך שהפער בין וודס למתחרים מבחינת כובד החבטות מצטמצם. וודס יהיה חייב לנצח אותם בתחום המנטלי. 

או במילים אחרות: להיות הנגטיב המנטלי של פיל מיקלסון. 

2. עוד אחד שעסוק בגראנד סלאמים הוא רוג'ר פדרר. הגדולה של פדרר ברורה לעין על כל משטח טניס, אבל בכתבת מגזין מצויינת על נאדל , ניתן באמת לאמוד את פדרר. זה לא רק חוסר השחיקה הפיזי והמנטלי שלו, אלא שפדרר פשוט הרס את נאדל. כדי להדיח את פדרר, נאדל היה צריך לחבוט בכדור בצורה לא אנושית, וההרגשה שלי היא שאפילו כשנאדל יחזור הוא לא יוכל להמשיך לחבוט כך בכדור. 

או במילים אחרות: אם פדרר הוא שובר גלים, נאדל היה צונאמי. הצונאמי התנפץ. 

3. ראיתי בשבת בשאלקה את הקרב בין קלישצ'נקו לשאגייב (שבכל פעם שאני שומע את שמו שלו אני נזכר באוסטין פאוורס). פעם היו עולים לקרב במשקל הזה אנשים שלפחות היו סוחבים על הגב שלהם את האפשרות להראות לכל העולם מי הגבר הכי חזק בעולם, שלא לדבר על עמדות פוליטיות או פליטות חברתית. הקרב הזה היה עוד אחד בשורה של קרבות שראיתי לאחרונה שאגרוף היה אחד הדברים הכי פחות מעניינים בו. 

אז כמו בקרבות הקודמים היה הרבה קהל, מלאיין מאפיונרים רוסים עם פריחות בלירה ומיני בגרוש תלויות עליהם, אווירה,  זרקורים, הצגת מתאגרפים ומה לא. רק קורא תגר אמיץ על האלוף לא היה. ועדיין הקרב האחרון שיכול להפיח חיים בענף הזה ולהחזיר לו את כבודו, לעולם לא יקרה בגלל ששני המתאגרפים הטובים בעולם הם אחים. זה לא אגרוף, זה וולט דיסני. 

במילים אחרות: כשאין אגרוף ואין מתאגרפים, לפחות העטיפה נוצצת והשיווק מרשים. כמו מקדונלד'ס. 

4. ובסוף השבוע סופסל אלכס רודריגז במהלך הסדרה בין היאנקיס לפלורידה. היו הרבה סיבות טובות לספסול של רודריגז, ועוד בסדרה שבה היו אמורים לצפות רבים מחבריו ובני משפחתו של רודריגז: החל מהחזרה האיטית שלו מפציעה ועד למספרים המזוויעים שלו במהלך חודש יוני. 

מי שהחליט על הספסול של רודריגז היו דווקא מנהלי הקבוצה ובעליה במהלך שיחה שניהלו עם רודריגז ושבה לא השתתף המנג'ר של היאנקיס ג'ו גירארדי. טשטוש הקווים הזה בין מי שאמור לתכנן, לבצע ולנהל מסביר אולי את חוסר היכולת של היאנקיס לשחזר את ימי האליפות שלהם. זה גם עושה מג'ירארדי, מנג'ר שפוטר אחרי עונה מצויינת בפלורידה בגלל מאבקי כוח עם ההנהלה, סמרטוט די רציני. 

ורק לרודריגז לא היה מה להגיד. 

במילים אחרות: אין מה להגיד. כמו כל ספורטאי העלית של שני העשורים האחרונים, גם רודריגז יודע תמיד להגיד את הדבר הנכון. עד שהוא צריך להגיד את האמת. לרודריגז אין מספיק כסף להשכיר יחצ"ן שמתעסק עם האמת.