חוויות מהחופש הגדול
1. כמה מאיתנו הפכו לתומכים הכי גדולים של בוסטון? ולכמה לא אכפת מאליפות שישית לקובי
2. כמה משחקים זה ייקח לפט ריילי להכריז ש"הוא ממש לא רצה, אבל אין ברירה, וזה בכלל השחקנים והבעלים שהכריחו אותו לקחת את ההחלטה הזו", במסיבת העיתונאים שבה יכריז שהוא שב לקווים.
3. ריי אלן חתם בבוסטון, ופול פירס קיבל הארכת חוזה, וביחד הם קיבלו גם את ג'רמיין אוניל. המסירות של הנהלת בוסטון לשחקנים שלה, גם אלו שנמצאים בישורת האחרונה של הקריירה, תתן לה דיבידנדים בשוק השחקנים החופשיים של 2014. מי שלא מאמין בזה שיסתכל על הסירוב המוחלט של שחקנים חופשיים לחתום בקבוצה עם רכז כמו דרק רוז ושוק טלוויזיה ופרסום שהוא בחמישיה הפותחת באמריקה. שחקנים בליגה הזו זוכרים מה הבעלים וההנהלה הזו עשו למייקל ג'ורדן.
4. רגע קטן של הארה: הניקס החתימו שחקן עם ברכיים סימן שאלה, ששיחק עם סטיב נאש ונתנו לשחקן בתפקיד דומה, עם ממוצעים דומים, רק צעיר ובריא יותר ללכת? בזה מסתכם הקיץ הגדול של ניו יורק 2010? הא, זה רק הכנה לקיץ של כרמלו? נרגענו.
גביע עולמי 24-כשהפחד נעלם
"תגיד, אתה לא פוחד?" שאל אותי חבר אחרי שכתבתי לו שאני נוסע למזרח לפאבים ולמקומות ריכוז של אוהדים גרמניים מהימין הקיצוני, כדי לבדוק איך מסתדרת האהדה העצומה שלהם לנבחרת עם האינטגרציה שהביאה אליה נציגים מפולין, גאנה, טורקיה וטוניזיה. לא פוחד, אמרתי לו. אם יש משהו שלמדתי מההיתקלויות שלי עם הימין הקיצוני אז זה שהם ממש מתעבים פחד. ולהיפך: אם אתה ניגש אליהם בחוסר פחד מוחלט, הם מכבדים אותך כמו אורח באוהל בדווי. כמו כלבים, הוא אמר לי.
וגם כמו הנבחרת הגרמנית מודל 2010. כל נבחרת שהעזה לתת לנבחרת הזו קצת כבוד, נבחרת שהראתה שברירים של פחד, נדרסה. הסרבים לא ספרו אותם, וגם הגנאים. השערים המוקדמים של גרמניה נגד אנגליה וארגנטינה עיוותו את המציאות האמיתית לגבי הנבחרת הגרמנית, והמציאות הזו נחשפה במלואה בתבוסת האחת אפס נגד ספרד. גרמניה עשתה במכנסיים. ככה זה כשמשנים תדמיות. הכדורגל של הגרמנים אולי נעים יותר, עם יותר טיפול בכדור, ויותר זרים, אבל הם גם גונבים בחומות נגד כדורי עונשין והם מפחדים. אף נבחרת גרמנית בעבר לא שידרה כזה פחד כמו גרמניה בשני המשחקים האחרונים שלה נגד ספרד.
ספרד הולכת לפגוש יריבה הרבה יותר עקשנית בגמר. עקשנית ולא פחדנית כמעט באותה מידה. הולנד עוד לא הפסידה נקודה אחת בטורניר. ביום שבת אני על רכבת לאמסטרדם.
גביע עולמי 23-הקייס נגד גרמניה
1. הסטטיסטיקה הולכת נגד הגרמנים. אין שום סיכוי שגרמניה תשחק משחק שלישי ברציפות ברמה שהיא שיחקה את שני המשחקים האחרונים. ואין שום סיכוי שהספרדים ישחקו משחק בינוני בפעם השישית בטורניר.
2. וגם צורת המשחק. הספרדים לא פגיעים נגד ההתקפה המתפרצת. הלחץ שלהם הוא לא הפקרותי כמו אנגליה ובעיקר ארגנטינה. הוא יותר מכבשי.
3. הגובה נגדה. גרמניה כובשת בנגיחות. לא משימה קלה נגד קסיאס, פויול ופיקה.
4. יש דיון בבלוג של דורפן לגבי השאלה האם אנחנו אמורים, לאור הנסיבות החדשות, לחוש אהדה כלפי הגרמנים. אם אני אגיד שכן, אני אצא מתחסד. אני לגמרי בעד נבחרת המהגרים, והסגנון השוטף והמהנה, והליברליות הגרמנית (כמעט אי בודד כיום באירופה), אבל בכל שלב ושלב מצאתי סיבה לאהוד את הקבוצה היריבה. אני לא יכול לשים את האצבע על הסיבה המדוייקת. אבל אני חושב שבסופו של עניין הליברליות הגרמנית היא משהו ששייך למיעוט אליטיסטי. יש סיבה מסויימת שהבילד הוא העיתון הכי נמכר באירופה, והסיבה היא שהקוראים שלו, הרוב הגרמני, מעוניין בנשים חשופות חזה, ובידיעות של 80 מילים ובזרים שעושים בשבילו את העבודה השחורה או לוקחים בשבילו את הגביע העולמי.
אני לא יכול לתמוך בגרמנים בגלל שכיהודי שחום עור אני נתקל בגזענות הזו מדי יום ביומו, מהרגע שאני לוקח את מאיה לגן, שאני פותח מגזין אמריקאי בחשמלית, עומד בתור (ואנשים חולפים על פני כאילו שאני אוויר שחור) ועד שאני מזמין את החשבון במסעדה טרנדית. אני לא יכול לתמוך בגרמנים מפני שלא הפסיקו להרוג יהודים בגלל הארה אתית כלשהי, אלא רק בגלל שהפסידו במלחמה. איני יכול להיות שמח בשמחתם מפני שמעולם לא טיפלו בסרטן שלהם ועד היום הוא שולח שלוחות לכל עבר, לפעמים בדמות צלבי קרס בגן משחקים שאנחנו הולכים אליו מדי יום. איני יכול לתמוך בהם מפני שבגלל חוקים מסויימים פועלת בגרמניה מפלגה נאצית לכל דבר ועניין, ואני חשבתי שזה הלקח הגדול ביותר מהמשטר הנאצי, אפילו גדול יותר מלא להרוג יהודים, שאסור אסור אסור למלא את החוק כי הוא החוק, או כי הממשלה אמרה.
5. כמובן שאין לי שום בעיה אם מי שתומך בגרמנים. זהו דור אחר (למרות שלפעמים, באמצע המשחק, אני לא יכול להתאפק מלדמיין את שוויינשטייגר במדים), וזה כדורגל אחר, ובאחוזים, ההולנדים היו הרבה יותר גרועים מהגרמנים בלהסגיר יהודים. דווקא יש לי בעיה עם חלק מהמצגות שמנסות להבהיר לקהל הקוראים מדוע חל איסור בשמחה בעת נצחון גרמני. עינב שיף, מבקר תרבות ב"וואלה", כתב על זה כאן.
תרגמתי את הדעה של שיף לאשתי ועוד לפני שסיימתי היא כבר שאלה אם זה מבקר תרבות, מה יגידו האזרחים הפשוטים. השפיטה של שיף כלפי הנבחרת הגרמנית וגרוע מכך, כלפי אלו שמעיזים לאהוד אותה, היא שפיטה מגמתית. האמירה שלו לפיה הכדורגל שואב את קיומו מהלאומנות (או משהו בסגנון) אינה תואמת את חוסר אהדתו. מה לעשות, גרמניה של 2010, היא אי של ליברליות בים של גזענות כלפי מהגרים ביבשת. יותר מכך, העולם התרבותי שאליו שייך שיף ועליו הוא כותב, היה נראה עלוב הרבה יותר אם גרמניה לא היתה מדינה שרואה בתרבות ערך עליון וגלובלי. אני לא בטוח ש"ואלס עם באשיר", סרט ששיף כרע ברך לפניו, היה בכלל מגיע למסך, אם כמה מפיקים וקרנות גרמניים לא היו רואים את ערכו התרבותי והמוסרי.
אבל הכל היה נסלח אם שיף היה מוותר על הקיקר שלו, השורה המסיימת של הדעה שלו. "היו מקבלים אותו בקלות ככותב מהשורה ב'דר שטורמר'", אמרה לי האשה כשתרגמתי לה את הסטריאוטיפ היהודי הדוחה ששיף ניכס לעצמו.
מתויק תחת אנטישמיות חדשה-ישנה, טוהר הספורט, כדורגל
גביע עולמי 22-הייתם מגלגלים איתם?
1. שלום ללואיס אלברטו סוארז. היה פה דיון קצר לעצם המעשה של סוארז בדקה האחרונה של ההארכה ברבע הגמר נגד גאנה. אתי או לא אתי, והאם הוא היה צריך להיענש בהרחקה משני משחקים. סוארז לקח החלטה: הוא הולך לעבור עבירה והוא מוכן לספוג את העונש עבורה עבור הקולקטיב. זה היה, בשבילי, אחד הרגעים הטהורים וההירואיים של הטורניר הזה. סוארז התיישב על הכסא החשמלי. זו ממש לא הבעיה שלו שגיאן אסמואה לא לחץ על השאלטר הנכון.
2. אם גרמניה מנצחת הלילה אנחנו בדרך לגמר היסטורי, שחזור של זכרון הילדות השני שלי (אחרי מלחמת יום כיפור והריצה לבונקרים). אם זה יקרה אני חושב שהולך להיכתב כאן צדק היסטורי. מעוות, אבל צדק היסטורי.
3. מה יש לנבחרת ההולנדית הזאת? נבחרות הולנדיות קודמות היו מלאות בשחקנים סימפטיים (כשחקנים, לא כבני אדם). קרויף, נייסקנס, רנסנברינק, האן, ברגקאמפ. היתה גם תקופת קלוייברט ודווידס וסידורף שאולי היו פחות נחמדים אבל לא היית מתנגד לצאת איתם ללילה באמסטרדם. מעקב סקרני אחרי הסגל ההולנדי הבהיר לי שמהבעת הפנים של שניידר דרך הסנטר של ון בומל ועד האנרגיות המוטרפות של קויוט, אין שם אף שחקן שהייתי רוצה לשבתאיתו על ג'וינט ובירה בקופי שופ.
אבל הייתי הולך איתם לגמר הגביע העולמי.
###
לא שכחתי ואני לא מתעלם. אני אתייחס לשוק השחקנים החופשיים באנ.בי.איי בשניה שאני אתעורר מהעלפון אליו נפלתי אחרי ההחתמה של סטודומאייר בקליפרס של החוף המזרחי.
גביע עולמי 21- תהיות ורבע
1. הבלוג קצת מבולבל. אם צ'אבי מספר 6 בברצלונה ואינייסטה מספר 8, למה בנבחרת המספרים הפוכים.
2. האם דל בוסקה יניף את הדגל ולא ישתף את טורס עד שזה ממש הכרחי? בכל פעם שטורס עוזב הכדורגל הספרדי הופך לקרנבלי.
3. האם היכולות של טורס, מסצ'רנו, צ'אבי אלונסו וג'רארד אמורות לתת הנחה לרפא בניטז?
4. איך זה שפרגי לא הצליח לטפח את פורלאן?
5. על גרמניה אני לא כותב. גם בגלל שכתבתי למחר עבור "הארץ" וגם בגלל שכל מילה רק תגרע. ובכל זאת: יש מצב שקווין פרינס בואטנג הוא האמ.וי.פי של הגרמנים?
גביע עולמי 20-הקייס של גרמניה
הנה לינק מהארץ על הסיבות, לדעתי, להצלחה הגרמנית: http://mondial.haaretz.co.il/?s=2647
איזה מתח מטורף. הולך להיות משחק ענק, ככה תחושת בטן. כבר הייתי עם הילדה בבית הכנסת ומאז שחזרנו השכנה לא מפסיקה להתאמן עם הכינור על המרפסת.
עוד שני דברים קטנים: נשארנו רק עם נבחרות שמשחקות כדורגל חיובי, ואם גרמניה תזכה השנה, היא תהיה אחת האלופות הראויות אי פעם. תסתכלו רק את מי היא היתה צריכה לנצח כדי לזכות.
גביע עולמי 19-דונגה ותסביך הגדלות
פאקינג שיט. זה כל מה שאני יכול להגיד על ההימור הרציני הראשון שאני לוקח ומצליח לי, אבל שאני לא מוצא זמן להרים אותו לבלוג. טוב, לפחות יש לי עדים (כולל פול הימורים רשמי) ותירוץ מצויין. אתמול והיום הייתי היהודי היחיד בין 4700 קתולי מטורפים בבוואריה באמפיתאטרון שהציג מחדש את ימיו האחרונים של ישו.
אני מתרשם מהתוצאה היום, אבל אני לא ממש מופתע. דונגה יכול להחליט על סגלים והרכבים אבל הוא עדיין לא מסוגל להשתיל מנטליות. ההתפרקות הברזילאית הוכיחה את זה, ואז, בעשרים הדקות האחרונות, ברזיל היתה חייבת את מי שדונגה לא הזמין לסגל–שחקן שיהיה מסוגל להפוך את המשחק הזה בכוחות עצמו. למעשה, דונגה היה הקורבן של הגאוותנות-שחצנית שלו. הוא הגיע לדרום אפריקה עם הרכב שלא היה אמור בשום פנים ואופן להיקלע למצב שאליו נקלעה ברזיל במשחק האחרון.
ואסור לשכוח את ההצלחה ההולנדית. כתבתי את זה כבר לפני המשחק הזה: הולנד שינתה אישיות. שילך לעזאזל המשחק היפה אם הוא לא מביא תוצאות. אני חושב שהמשפט האחרון מתאר בדייקנות את הקריירה העכשווית של וסלי שניידר.
ליגה פסיכית (טור אורח של אלון עברון)
אלון עברון כותב היום מצפון קרולינה על ג'ון שייר, הרכז שהוביל את אוניברסיטת דיוק לאליפות המכללות השנה. שייר היהודי יכול להיות מהדורה מחודשת של ג'ורדן היהודי (אבל אנחנו יודעים מה קרה לגרסה המקורית) או עוד כוכב שמעדיף את הכסף הבטוח ממכבי על פני נסיון להגשים חלום ילדות. מה שבטוח, המקרה של שייר מספק הצצה אמיתית ופסימית לגבי החומרים שמהם בנויות קבוצות באנ.בי.איי. הנה הכתבה
###
דראפט האנ.בי.איי שהתקיים בשבוע שעבר היווה צומת חשוב בחייו של ג'ון שייר, כוכבה היהודי של אוניברסיטת דיוק. רוב התחזיות לא כללו בחירה של שייר בסיבוב הראשון, אבל לא מעט פרשנים ניבאו שלפחות קבוצה אחת תהמר על שייר בסיבוב השני. אבל גם התרחיש הזה לא קרה וחלום ילדותו של שייר, חוזה באנ.בי.איי, הולך ומתרחק ממנו. השאלה שכרגע נשארת פתוחה היא מה יהיה הצעד הבא של שייר.
האפשרות הראשונה שעומדת בפניו הינה לשחק בליגת הקיץ ולנסות להגיע למחנה הסופי של אחת הקבוצות במטרה להשיג חוזה. האפשרות השנייה והיותר ריאלית תהיה לוותר על חלום האנ.בי.איי ולעבור לשחק מעבר לים, כלומר לנחות בבן גוריון, להוציא תעודת זהות כחולה ולעזור למכבי ת"א במאבקי האליפות. "אני לא חושבת שג'ון שייר ינסה להגיע לאנ.בי.איי אם הוא לא ייבחר בדראפט", טענה עוד לפני הדראפט סברינה מארצ'נט שמסקרת את נבחרת הכדורסל עבור עיתון האוניברסיטה של דיוק. "כבר לפני יותר משנה הוא דיבר על כך שת"א היא אופצייה מעניינת עבורו ברגע שהוא יסיים את לימודיו". נכון לעכשיו ולמרות הערכותיה של מארצ'נט נראה ששייר מתכוון דווקא לשחק במדי וושינגטון וויזארדס בליגת הקיץ. "אני מרגיש בטוח ואני מכיר את היכולות שלי….גם אם הייתי נבחר במקום ה- 32 או ה- 35 עדיין הייתי צריך להוכיח את עצמי" אמר שייר אחרי הדראפט." אני רק צריך לקבל הזדמנות. יש לא מעט שחקנים באן.בי.איי שלא נבחרו בדראפט". מארק בארטלשטיין, סוכנו של שייר, משדר אופטימיות וטוען שאין לו שום ספק שג'ון שייר יהיה שחקן אנ.בי.אי.
גורמים מקצועיים במכבי תל אביב עקבו אחרי שייר בשנים האחרונות ובשנה האחרונה אף שוחחו עם אביו של השחקן לגבי עתידו של השחקן. החוק הרוסי ועובדת היותו יהודי הפכו את שייר למניה חמה בקרב המזרחים והפדרמנים, אבל בשנה האחרונה קרו מספר דברים שיכולים לשנות את הפרמטרים שבמסגרתם שייר יככב בשנה הקרובה במדים הצהובים. אם עד לפני שנה שייר נחשב לשחקן סולידי בקבוצה די טובה, הרי שבשנה האחרונה שייר היה הגורם המכריע באליפות של דיוק. המספרים מספרים חלק מהסיפור: במהלך העונה שייר קלע 18.2 למשחק באחוזים מצויינים, חילק 4.9 אסיסטים, נבחר לאול אמריקן ולחמישיה השניה של ליגת המכללות. אבל הסטטיסטיקה החשובה ביותר היא זו שלפיה שייר הוביל את ליגת המכללות ביחס חיובי בין אסיסטים לאיבודי כדור. זו התכונה החשובה ביותר של שייר: הוא משחק כדורסל כמעט נטול טעויות, כמעט כל החלטה שלו היא החלטה טובה. גרסת הכדורסל לכדורגל של ברזיל במונדיאל הנוכחי. הוא הכפפה הכי תואמת לסוג הכדורסל של דייויד בלאט. אבל המספרים הללו והאליפות יכריחו את מכבי תל אביב לשלוף צ'ק עבה יותר ועם מקום להרבה יותר אפסים בכדי להחתים את שייר.
מסורת
ג'ונתן ג'יימס "ג'ון" שייר נולד בנורת'ברוק, אילינוי, 40 קילומטר צפונית לשיקגו. הוא התחיל לכדרר בגיל שלוש וקיבל הצעה למלגה באוניברסיטת מרקט כבר כשהיה בכיתה ח'. למרות מסעות שכנוע ארוכים של יועצי כדורסל להוריו שיעבור לשחק בתיכון עם מסורת כדורסל שיהווה בשבילו מקפצה לחיי הקולג' ואף המקצוענים, שייר בחר להישאר בתיכון "גלנברוק נורת'". "אנחנו נתחיל לבנות מסורת כאן", הוא הסביר להוריו המופתעים את החלטתו.
אחרי שקלע 21 נקודות ב-75 שניות האחרונות של משחק אחד, ואחרי שהוביל חמישיה של שחקנים יהודים לאליפות התיכונים באילינוי ב-2005, הוא נבחר ל"מר כדורסל של אילינוי" ולאחד ממאה השחקנים הגדולים בתולדות המדינה (וגם להיכל התהילה הלאומי של הספורט היהודי), העיתונים המקומיים פמפמו את ההשוואות בינו לבין פיט מאראביץ' ולא הפסיקו לתאר את התפעלותם מהתיכוניסט שסירב לעזוב את הפרקט באימונים עד שקלע חמישים קליעות עונשין ברציפות, אבל שנה לאחר מכן הוא שבר את לב המדינה כשבחר לשחק באוניברסיטת דיוק במקום באוניברסיטת אילינוי. "אני רוצה לנצח משחקים ולשחק בפיינל פור והסיכוי שזה יקרה בדיוק גדול יותר", הסביר שייר את החלטתו המפתיעה.
משנה מקום משנה מזל
ההתחלה של שייר בדיוק לא היתה קלה. דיוק היתה קבוצה בטראומה אחרי שהודחה שוב בשלב מוקדם בטורניר ואחרי שהכוכב הגדול שלה וחביב האוהדים, ג'יי ג'יי רדיק, סיים את לימודיו. שייר התחבר מצויין למאמן מייק ששבסקי, תפס מקום בחמישיה הפותחת, קלע מעל 12 נקודות בממוצע למשחק והתחיל לשאת על כתפיו את הציפיות להיכנס לנעליו של רדיק. בעונה השניה הוא איבד את מקומו בחמישיה והפך לשחקן השישי הקבוע, אבל תמיד שיחק בדקות הקריטיות של משחקים צמודים. בעונה השלישית חל השינוי הגדול במעמדו של שייר. אחרי שורה של הפסדים מביכים, ששבסקי החליט להעביר את שייר מתפקיד הקלעי ונתן לו המושכות להיות רכז הקבוצה. שייר ניצל את יתרון הגובה שלו בעמדה, והוביל את דיוק לאליפות האיי.סי.סי כשהוא נבחר לשחקן היעיל של הטורניר. הכדורסל של שייר הביא את ששבסקי לומר עליו את המילים שיאפיינו את הכדורסל שלו יותר מכל: "הוא לא רכז", אמר ששבסקי", הוא שחקן חכם"
העונה האחרונה של שייר היתה עונת הקפיצה שלו, וזה קרה עוד הרבה לפני שדיוק זכתה באליפות. המספרים המדהימים שלו (כולל 31 נקודות בנצחון על איווה סטייט, במשחק ששוחק ביונייטד סנטר בשיקגו ובו צפו 500 מקרובי המשפחה וחבריו) גרמו לפרשנים להתחרות במחמאות. "הוא לא אנוכי..הוא מאוד אפקטיווי…הוא יכול לעשות הכל בהתקפה והוא שומר טוב והוא יכול לעשות את זה לאורך 40 דקות. זה כאילו שלדיוק יש שישה שחקנים על המגרש…הפעם הבאה שהוא יעשה טראש טוקינג תהיה הפעם הראשונה…..יש משהו בשייר שמייצר נצחונות". אז איך שאחרי האליפות ואחרי המחמאות הללו אף אחד באנ.בי.איי לא סופר את שייר?
חוץ מכדורסל? כדורסל בוידיאו
"כל מי שנפגש עם שייר תמיד אומר שהוא בן אדם מאוד נחמד וזה כמעט בלתי אפשרי למצוא מישהו שיגיד עליו מילה רעה", מנסה סברינה מרצ'נט את חלק מהאניגמה של שייר. "אבל האמת היא שהוא קצת משעמם. במפגשי האוהדים עם השחקנים כמעט ואין מה לדבר איתו". לשייר, מוסיפה מרצ'נט, אין הרבה תחביבים חוץ מכדורסל ומשחקי וידיאו של כדורסל, ואין לו גם הרבה חברים מחוץ לעולם הכדורסל. בשלוש השנים הראשונות שלו באוניברסיטה חלק שייר דירה במעונות עם ג'ארלד הנדרסון שמשחק היום בשארלוט בובקאטס. הנדרסון ושייר התאימו אחד לשני בגלל שלחמצן ששניהם נושמים יש מבנה עגול וצבע כתום.
את הצד היותר קליל של שייר היה אפשר למצוא אחרי הזכייה של דיוק באליפות במרץ. שייר העלה מספר טלפון לחשבון הטוויטר שלו וביקש מ-6,700 העוקבים ליצור איתו קשר. רק ששייר פרסם את מספר הטלפון של חברו לתיכון ואחרי שהאחרון קיבל יותר מאלפיים הודעות טקסט ומאות שיחות, שייר עדכן את חשבון הטוויטר שלו וביקש להפסיק להתקשר למספר. אפילו הנשיא ברק אובמה נסחף במעגל החיבה לשייר כשקרא לו, פעמיים, "מיי הום בוי" במהלך האירוח של נבחרת דיוק בבית הלבן אחרי האליפות. ואם יש אירוע אחד שמתאר טוב יותר מכל אירוע אחר את ההשפעה של שייר על הסובבים אותו, הרי זו העובדה שששבסקי לא הפסיק לבכות כשהכרוז הציג את שייר לפני המשחק הביתי האחרון שלו בדיוק, וששבסקי זה בן אדם שלא בוכה אפילו אם הוא חותך קילו בצל.
אין בי.איי
במהלך העונה האחרונה הוזמנו שחקני השנה האחרונה באוניברסיטה לארוחה השנתית לבוגרים בבית משפחת ששבסקי. במהלך הערב ביקשה אחת מהבנות של ששבסקי מהשחקנים שיספרו על הרגע הגדול שלהם בארבע שנותיהם באוניברסיטה, רגע אותו הם ינצרו לעד. כשהגיע תורו של שייר הוא אמר שהרגע הגדול שלו עדיין לא קרה והוא מאמין שזה יקרה בסוף העונה. האנקדוטות הללו, ויכולות ההנהגה של שייר, הביאו לספוקלציות שמאמנים כמו פיל ג'קסון, גרג פופביץ' או ג'רי סלואן, שאינטלגנציה, אישית ושל כדורסל, היא חלק אינטגרלי מבניית הקבוצה ושיטת האימון שלהם, יהמרו על שייר. אבל זה לא קרה.
אולי זה בגלל שהאנ.בי.איי מודל 2010 הוא ארגון שחבריו מעדיפים להמר על שחקנים סיניים שמתאמנים נגד כסאות על דניאל הורטון שצבר שלוש נקודות בממוצע למשחק בשנה שעברה בקנטקי. אם ג'ון שייר, פשוט שחקן חכם, לא יגיע לאנ.בי.איי זה אומר הרבה יותר על הליגה מאשר על שייר עצמו.
מתויק תחת אנ.בי.איי, אקדמיה, כדורסל משחקים עם המוח
גביע עולמי 18- שטח חי
אפשר להתעכב כמובן על העובדה שהשופטים עשו מקשה אחת להתעלל במונדיאל הזה. אני דווקא רוצה להתעכב על כל המהלך שקשם לשער. וייה לצ'אבי, צ'אבי אלונסו לראמוס, אינייסטה ליורנטה, אינייסטה לצ'אבי לוייה. אם יש בשורה אחת מהמונדיאל הזה, הרי היא ההעתקה המושלמת למשחק של ברצלונה. כיוון שיצא לי לראות את הקבוצה הזו יותר מעשר פעמים בעונת האליפויות ההיסטורית שלו, אני יכול להגיד שלמדתי משהו אחד: בברצלונה השטח הוא הטקטיקה העיקרית, הכדור הוא רק כלי.
המהלך הזה, שכמובן שמעורבת בו שליטה נהדרת בכדור וחילופע מסירות גאוניים בין מגינים צפופים, היה התמצית של התורה הזו. כל אחד מהמוסרים רץ מיד למקום אחר אחרי המסירה, פינה שטח. צ'אבי הוא אחד מגאוני הדור של השיטה הזו. הריצה של וייה לשטח מת בידיעה שהכדור איכשהו יתגלגל אליו הוכיחה שברצלונה שילמה כסף קטן עבורו.
כשהשיטה הזו מאומצת על ידי השחקנים, היא מעלימה שיטות אחרות. שחקנים של ריאל כמעט ולא שותפים למהלכים ההתקפיים בנבחרת (מלבד ראמוס שלגמרי הפנים את העובדה שהריצות שלו לשטחים מתים יתוגמלו על ידי הקשרים). שניים מעשרים השחקנים הטובים באירופה משחקים רק חלקי משחקים, אם בכלל. השיטה הזו העלימה את רונאלדו, שחקן שהשטח הוא רק כלי שעליו הוא יכול להדגים את המשחק המקדים שלו עם הכדור. קאקה הוא דוגמא הפוכה: בריאל הוא מת ובברזיל הוא פורח כמעט בלי לגעת בכדור.
כמובן שם ספרד מגלה שהרבה יותר קל ליישם את השיטה הזה, כשהכוכב שלך הוא דווקא זה שמשחק נגד השיטה.
זאב, זאב. זאב אברהמי וספורט 