מה שלא הורג מביא אליפויות

הלייקרס פעלו הקיץ מתחת לראדר. אף אחד לא שם לב ופתאום הלייקרס התחזקו בסטיב בלייק, מאט בארנס ותיאו ראטליף. החיזוק הזה, מחליף לדרק פישר, מחליף לארטסט ועוד גבוה, הוא חיזוק של אלופים, של קבוצה עם דרך. זהו חיזוק שמזכיר את הבולס של שנות התשעים. קבוצה שיודעת שהבסיס קיים ומצרפת אליו בדיוק לפי הצורך של הקבוצה עצמה ולפי המצ' אפים שמחכים לה מול היריבות העיקריות. אין פה קיצורי דרך ויש פה מחשבה בריאה: בואו וניצור פער בינינו לבין היריבות במערב ונגיע לגמר מול יריב מותש. חוץ מאוקלהומה אני לא רואה במערב יריב אחד שיכול למתוח את הלייקרס לשישה משחקים.

בלייק היה רכש הכרחי אחרי העזיבה של פארמר. הוא לא ייתן ללייקרס את המהירות, האתלטיות והיכולת של פארמר לייצר נקודות מהירות, אבל הוא ייתן לה יציבות. ראטליף הוא רכש נהדר. סוס עבודה של ריבאונדים, חסימות והגנה. גבוה חסר אגו שרוצה רק אליפות וייתן לאנדרו ביינום להגיע טרי לפלייאוף. מאט בארנס הוא היהלום. בארנס היה סוג של אכזבה באורלנדו, אבל אני חושב שזה היה יותר עניין של הערכה מוטעית כלפיו. בארנס הוא שחקן חמישיה לגיטימי בכדורסל הרחובות חסר השאיפות של גולדן סטייט. באורלנדו, הוא כל קבוצה שרצה לאליפות, הוא שווה שחקן שביעי או שמיני, ספיישליסט שעולה מהספסל ונותן הגנה או איום מטווח השלוש.

אני חושב שההבאה של בארנס והחיזור אחרי ראג'ה בל אומרים משהו על קובי ברייאנט. הפלייאוף האחרון והעונות האחרונות התחילו להראות לברייאנט את הגבולות שלו. בארנס ובל היו הקריפטונייטים שלו, שחקנים שהוא היה מעדיף למות ולא לעשות איתם שלום או לקחת איתם אליפות. ההבאה של בארנס אומרת הרבה על איך הלייקרס בונים קבוצה ועל כמה הם שוב המועמדים לאליפות. אבל היא בעיקר מראה על שלב חדש בתהליך ההתבגרות של ברייאנט תחת פאפא ג'קסון.