מראה להם את הגב (המוות של סטיינברנר)

קיבלתי את אזהרת החדשות רגע לפני. ניסיתי לצמצם את הזמן. יכולתי לכתוב שהוא היה קפריזי ושחצן, על כך שהוא פיטר והחתים את אותו מאמן חמש פעמים. שהוא הבטיח למאמן שהוא יישאר בתפקידו עד סוף העונה ופיטר אותו אחרי חודש. שלמאמן קראו יוגי ברה. שהוא ירד על הכוכבים שלו, שהוא שכר חוקרים מפוקפקים כדי למצוא לכלוך במגירות הסודיות של השחקנים שלא אהב. שהוא לא הרשה לאשתו לאכול איתו בחדר האוכל. שהוא הכפיל פי מאה את ההשקעה שלו ביאנקיס בפחות משלושים שנה, ושאי אפשר לכמת את מה שהוא החזיר את היאנקיס להיות. שאחרי שנים של בניית אוניות הוא רצה להפוך לקפטן ושאף אחד לא באמת שנא את הספינה שלו. פחדו ממנה, פחד מהול בהערצה. קשה לשנוא מושא הערצה. שהוא היה מחוייב לאליפות בכל מחיר, אפילו אם זה אומר להיפטר מג'ו טורה ("אחרי הנשימה, נצחון הוא הדבר הכי חשוב עבורי", הוא אמר פעם). שהמחוייבות הזו לאליפות עשתה את הלא ייאמן–הנה, אפילו אלכס רודריגז יכול להיות אלוף בבית של סטיינברנר. שהוא נתן לעולם הבייסבול את דרק ג'יטר. ומריאנו ריברה.

אבל איך שהמחשבות התאספו תחת גג אונה אחת, אשתי אמרה שהטקסי כבר למטה והבייבי סיטר פה כבר חמש דקות, ועזבתי. ובשמונה וחצי פונקט סטיבי וונדר עלה על הבמה עם גיטרת קלידים וחמישה עשר נגנים וזמרי רקע וכבר בשיר הראשון הוא כרע על ברכיו ושכב על גבו והתחיל מעשה אהבה של שעתיים וחצי, ילד בן שישים. ואחר כך הוא הכריח 4000 גרמנים לשיר שיר של אלביס בגרמנית, והעלה את סופיה בתו, שחגגה הערב יום הולדת, לספסל לצידו ושר לה: "איזנט שי לאבלי, איזנט שי וונדרפול", והעלה את אחת מזמרות הרקע לדואט שבו היא שרה "תראה את האהבה בוערת בתוכי", וענה: "אני רואה". ושר אלף וריאציות על אהבה בלי להיות מאוס, ונתן מחווה למייקל ג'קסון בלי להיות דביק, והראה וידיאו של שוטרים מרביצים לשחורים במיסיסיפי בשנות השישים ושר על תקווה. וגרם לך להבין שכל מוזיקה אלקטרונית שאתה אוהב התחילה ממנו, ולקח אותך למסע במנהרת הזמן וגרם לך להבין שכל מי שעושה מעשים טובים יזכה לחיות בעולם הבא בלב של סטיבי וונדר.

ג'ורג' סטיינברנר היה הקוטב הנגדי לכל מה שנגוע בסטיבי וונדר. הוא היה לבן ורשע, ומוקפד ומסודר, האהבה היא ממנו והלאה, הוא היה אחד מהגיבורים של סדרת הטלוויזיה המוצלחת אי פעם כשרק הגב שלו מקבל זמן מסך. הסיבה היחידה שאני כותב עליהם באותו הקשר, חוץ מהתאריך, נעוצה בהרגשה שמילאה אותי כשנגמרה ההופעה: לא מייצרים אנשים כאלו יותר.