מראה להם את הגב (המוות של סטיינברנר)

קיבלתי את אזהרת החדשות רגע לפני. ניסיתי לצמצם את הזמן. יכולתי לכתוב שהוא היה קפריזי ושחצן, על כך שהוא פיטר והחתים את אותו מאמן חמש פעמים. שהוא הבטיח למאמן שהוא יישאר בתפקידו עד סוף העונה ופיטר אותו אחרי חודש. שלמאמן קראו יוגי ברה. שהוא ירד על הכוכבים שלו, שהוא שכר חוקרים מפוקפקים כדי למצוא לכלוך במגירות הסודיות של השחקנים שלא אהב. שהוא לא הרשה לאשתו לאכול איתו בחדר האוכל. שהוא הכפיל פי מאה את ההשקעה שלו ביאנקיס בפחות משלושים שנה, ושאי אפשר לכמת את מה שהוא החזיר את היאנקיס להיות. שאחרי שנים של בניית אוניות הוא רצה להפוך לקפטן ושאף אחד לא באמת שנא את הספינה שלו. פחדו ממנה, פחד מהול בהערצה. קשה לשנוא מושא הערצה. שהוא היה מחוייב לאליפות בכל מחיר, אפילו אם זה אומר להיפטר מג'ו טורה ("אחרי הנשימה, נצחון הוא הדבר הכי חשוב עבורי", הוא אמר פעם). שהמחוייבות הזו לאליפות עשתה את הלא ייאמן–הנה, אפילו אלכס רודריגז יכול להיות אלוף בבית של סטיינברנר. שהוא נתן לעולם הבייסבול את דרק ג'יטר. ומריאנו ריברה.

אבל איך שהמחשבות התאספו תחת גג אונה אחת, אשתי אמרה שהטקסי כבר למטה והבייבי סיטר פה כבר חמש דקות, ועזבתי. ובשמונה וחצי פונקט סטיבי וונדר עלה על הבמה עם גיטרת קלידים וחמישה עשר נגנים וזמרי רקע וכבר בשיר הראשון הוא כרע על ברכיו ושכב על גבו והתחיל מעשה אהבה של שעתיים וחצי, ילד בן שישים. ואחר כך הוא הכריח 4000 גרמנים לשיר שיר של אלביס בגרמנית, והעלה את סופיה בתו, שחגגה הערב יום הולדת, לספסל לצידו ושר לה: "איזנט שי לאבלי, איזנט שי וונדרפול", והעלה את אחת מזמרות הרקע לדואט שבו היא שרה "תראה את האהבה בוערת בתוכי", וענה: "אני רואה". ושר אלף וריאציות על אהבה בלי להיות מאוס, ונתן מחווה למייקל ג'קסון בלי להיות דביק, והראה וידיאו של שוטרים מרביצים לשחורים במיסיסיפי בשנות השישים ושר על תקווה. וגרם לך להבין שכל מוזיקה אלקטרונית שאתה אוהב התחילה ממנו, ולקח אותך למסע במנהרת הזמן וגרם לך להבין שכל מי שעושה מעשים טובים יזכה לחיות בעולם הבא בלב של סטיבי וונדר.

ג'ורג' סטיינברנר היה הקוטב הנגדי לכל מה שנגוע בסטיבי וונדר. הוא היה לבן ורשע, ומוקפד ומסודר, האהבה היא ממנו והלאה, הוא היה אחד מהגיבורים של סדרת הטלוויזיה המוצלחת אי פעם כשרק הגב שלו מקבל זמן מסך. הסיבה היחידה שאני כותב עליהם באותו הקשר, חוץ מהתאריך, נעוצה בהרגשה שמילאה אותי כשנגמרה ההופעה: לא מייצרים אנשים כאלו יותר.

ענק

“אתה יודע, הרבה אנשים מרחמים עליו בגלל שהוא גבוה וגמלוני, אבל אני אגיד לך משהו: אם כל האנשים בעולם היו מנוט בול, זה עולם שהייתי מאוד שמח לחיות בו” (צ’רלס ברקלי).

מנוט בול לא היה יותר מקוריוז, חיה בקרקס עולם הבידור האמריקאי. “ועכשיו, יעלה לזירה, הענק שהרג אריה עם חנית, 2.31 אבל גמד ליד אביו שהיה נשוי לשלושים נשים. הענק זורק השלשות, עם יותר חסימות מנקודות, האיש ששיחק לצד מגסי בוגס וגיורגה מיורסן”. איזה קטעים עם האמריקאים האלו, בחיים הבאים בטח יתנו לו לשמור על ספאד ווב.

הבדיחה לא הפסיקה כשמנוט בול ירד מהפרקט. רשת פוקס האמריקאית הסכימה לפרסם את מספר הטלפון של ארגון הצדקה שלו רק בתנאי שיעלה לקרב סלבריטי-אגרוף נגד וויליאם “המקרר” פרי (עוד סוג של קוריוז ספורטיבי אמריקאי). למנוט בול לא היתה הכרה לגבי היותו בדיחה, בטח לא כשמדובר בעוד ילד שאפשר להציל את חייו בסודן, ולכן הוא גם עלה לשחק הוקי בשביל שיציגו את מספר הטלפון של הארגון, וגם הסכים להיות רוכב סוסים מקצועי.

כמובן שאין שום דבר מצחיק במנוט בול. לא הגלות שלו בתוך ארצו שלו (הוא סורב ויזת יציאה בגלל סירובו להתאסלם), לא העובדה שהוא סלל את הדרך ההפוכה, האנ.בי.איי לאפריקה, לא העובדה שהוא תרם כל סנט מהמיליונים שהוא הרוויח על הפרקט כדי להקים עוד בית ספר, עוד בית חולים, עוד צעקה נגד רצח העם בסודן, עוד תקווה. לא היה שום דבר מצחיק כשהואשם בריגול אחרי שאמריקה של ביל קלינטון החליטה להפציץ את המולדת שלו. לא היה שום דבר מצחיק כשבול הפגין מול שגרירות ארצו בוושינגטון, עוד לפני ש”דארפור” הפכה לטרנד הרבה יותר לוהט מ”מחזור”. לא היה שום דבר מצחיק בפרדוקס האמריקאי שהופך אותך לבדיחה אבל מאפשר לך לעשות את מה שמנוט בול עשה יותר מכל מדינה אחרת על הפלנטה.

בסופו של דבר, כמעט כמו תמיד, הבדיחה היתה על מספרי הבדיחה עצמם. יש משהו יותר מסימבולי בכך שמנוט בול מת בזמנים שבהם הפנים של הספורט האמריקאי הוא שחקן כדורסל שסירב לחתום על עצומה לממשלת סין שמוחה על הטבח בדארפור בטענה שאין לו מספיק אינפורמציה.

“אני לא עובד בשביל כסף, אני עובד בשביל להציל אנשים. אני תמיד יכול להרוויח עוד כסף, אבל את אלו שהלכו אי אפשר אף פעם להחזיר” (מנוט בול)

בית ספר לכדורסל (ותרבות שבת 35)

אתם לא צריכים את הפוסט הזה כדי לדעת על ההישגים העצומים של ג'ון וודן (בשביל זה ברא אלוהים ביום השמיני את ויקיפדיה), ורונן דורפן כתב יפה מאוד על איך שוודן הבין את חשיבות האינדיבידואליזם בתוך המערך הקבוצתי (שני השחקנים הבולטים ביותר שלו, קארים עבדול ג'אבר וביל וולטון, היו גם דמויות סופר מעניינות מחוץ לאולם ועולם הכדורסל). אותי מעניין מה השושלת שהשאיר אחריו ג'ון וודן אחרי שסיים את הקריירה שלו כשהוא אלוף בפעם העשירית.

ראיתי את וודן פעם אחת. הייתי בפיטסבורג לסיבוב השני של טורניר המכללות. וודן, כרגיל, ישב מאחרי הספסל של יו.סי.אל.איי. בוגרי האוניברסיטה-חתני פרס נובל, פרס האוסקר, ביליונרים ובעליהן–עמדו בשורה נחשית, התכופפו, לחצו את ידו של וודן והמשיכו בדרכם. היה משהו בודהיסטי בוודן–הסגפנות, הצניעות, הלבוש המאופק, המשקפיים, חדות הפרצוף, מהות של "אני מורה שאתרע מזלו להיות מאמן כדורסל" (אין לי ספק שאכל בהפסקות סנדביצ'ים מוכנים מהבית, חביתה או נקניק עם גבינה על חמאה). היה לו קהל מאמינים לא קטן.

ג'ון וודן עשה מיו.סי.אל איי אלופה ושושלת יציבה בשנים ששום דבר לא היה יציב באמריקה. הוא התחיל אותה עם קנדי ושחרית ויאטנם, וסיים אותה אחרי ניקסון, הוא הכין אנשים לחיים לפני שהוא הכין שחקנים לאנ.בי.איי. הייתי מאוד רוצה לשמוע שמצאו בביתו את כתביו ורשמיו ב-35 השנים שבהם פרש מכדורסל. הייתי מת לשמוע מה הוא חושב על קאליפרי.

###

ולמי שרוצה לראות איך בנה וודן את השושלת הזו ובאיזה קונטקסט היא נוצרה, הנה עוד אחד היהלומים של מחלקת הספורט המשובחת של אייץ'.בי.או.

הרהורים לפני משחק לא חשוב

חוזה לימה היה בן 37 כשמת מהתקף לב. זה נשמע לי קצת לא לעניין, התקף לב לספורטאי עבר בגיל כה מוקדם.

סטטיסטיקת הקריירה של לימה היא ססמוגרף של שנות הסטרואידים. אני לא יודע יהיה מישהו שירים את הכפפה ויבדוק כמה תרמה מדיניות (או חסור המדיניות) ליגת הבייסבול בנוגע לסטרואידים למותו המוקדם של לימה. או של קן קאמניטי.

אני תוהה אם מוות מוקדם של איזה מגוויר היה מתקבל בשוייון נפש כזה.

###

יכול להיות שלמייק בראון הגיע ללכת. אפשר לקיים על זה דיון. ג'רי סלואן נשאר כבר למעלה מעשרים שנה ביוטה ומספרי הקריירה היחסיים שלו לא הרבה יותר טובים מאלו של בראון. אבל בראון חטא במשהו שסלואן לעולם לא היה נותן לו לקרות: הוא הפקיר את הקבוצה שלו בידיים של אינדיבידואל.

קראתי היום את הודעת הפיטורין של דן גילברט, הבעלים של קליבלנד. קראתי וחשבתי שגילברט היה יכול להשתמש באותה מכבסת מילים כדי להצהיר שקליבלנד יוצאת מהמירוץ על להברון. ההבדל בין בראון ללהברון הוא בדיוק סדר העדיפויות של בעלי קליבלנד: סיכוי אמיתי בתחרות לאליפות או גרף מכירות בסין.

###

גם סטן ון גנדי קרוב ליפול למלכודת הזו. אני מקווה שאם אורלנדו תתקל לפיגור משמעותי היום, ון גנדי יצא ממצב הצבירה של הבן ערובה וישים את הטוסיק של הווארד על הספסל. בשביל הסטייטמנט ועבור הכבוד העצמי שלו.

מה שכמובן מעביר אותי לסוגיה של הפוסט החי בלילה. בהתחלה אמרתי לעצמי שאני חייב לנוח ושאם לדווייט הווארד ווינס קרטר לא אכפת, אז למה אני צריך להתעורר בשתיים בלילה. אבל ההארה לא איחרה להגיע. הבלוג הזה לא מוותר אפילו כשהסדרות אבודות, הוא לא מתייאש ועושה פאולים גם בשניות האחרונות כשאין ממש סיכוי, הוא לא מוכר את נשמתו לנייקי, והוא נשאר מסור לקוראיו עד טיפת הדם האחרונה. להתראות בעוד שעה.

ניצוץ הכדורסל (פוסט אורח של אלון עברון מאוניברסיטת דיוק)

באחד המשחקים האחרונים בשלב הראשון של טורניר המכללות הערב תפגוש סיריקיוז, המדורגת הראשונה באיזור המערב, את המדורגת 16 ורמונט, אלופת ליגת האמריקה איסט. מאז המעבר לטורניר של 64 משתתפות מעולם לא ניצחה המדורגת 16 את המדורגת ראשונה (המאזן הוא 100:0) והמשחקים הללו הם בעיקר חויה עבור שחקני הקבוצה הקטנה, אולי ההזדמנות היחידה בקריירה להנות ולו לשעתיים מאור הזרקורים.אבל עבור אוון פייאלד, אחד מכוכביה של ורמונט, המשחק נגד סירקיוז הוא הרבה יותר מעוד משחק בטורניר.

בשמיני למרץ, רק יום אחרי שקלע 14 נקודות והוביל את קבוצתו לגמר ליגת האמריקה איסט, נפטרה אימו סוזאן לאחר מאבק ממושך בסרטן השד. מותה של סוזאן פייאלד היכה בתדהמה את חבריו לקבוצה ואת צוות האימון. מסתבר שאוון הסתיר מכולם את מחלתה של אימו ואת מצבה הקשה. חמישה ימים לאחר מותה אירחה ורמונט את אונבירסיטת בוסטון בגמר ליגת האמריקה איסט, כשהפרס הגדול הוא השתתפות בטורניר המכללות הארצי. אוון דחה את הצעת מאמנו לוותר על המשחק ולהמשיך להתאבל. "הייתם צריכים להכיר את אמא שלי ולדעת שלא לשחק זו לא אופציה", אמר פייאלד בראיון לפני המשחק. "אני הולך לשחק הכי חזק שאני יכול כי זאת הדרך שלי לברוח מהמציאות ואני מקווה שזה גם יעזור למשפחה שלי לברוח מהמציאות".

אוון פייאלד שיחק חזק, קלע 9 נקודות, הוריד 5 ריבאונדים והיה שותף מלא לנצחון שהבטיח לורמונט את השתתפותה בריקוד הגדול. עם קצת יותר משתי דקות לסוף המשחק נשרקה לחובתו של פייאלד העבירה החמישית, הוא ירד באיטיות למגרש, ספג לתוכו את כל אחת מהתרועות וקריאות העידוד של אלפי הצופים באולם, ונפל הישר לתוך זרועותיו המחבקות של אביו ג'ון.

גו'ן פייאלד הוא פרופסור באוניברסיטת דיוק ובמשך שנה משרדו היה צמוד לשלי. מדובר באדם מרשים ומיוחד שבכל תחילת נובמבר בשלוש השנים האחרונות עבר עם אשתו להתגורר בורמונט כדי להיות קרוב ולתמוך בבנם. השבוע פגשתי אותו לראשונה מאז מות אישתו. הוא נראה שבור ולא נשאר בו זכר מהאדם השמח שהיה תמיד. רק כשהשיחה בינינו עברה לכדורסל הניצוץ חזר לרגע לעיניו. אין לכם סיכוי נגד סירקיוז, אמרתי לו. כנראה שלא הוא, הוא ענה, אבל הכל יכול לקרות. המשכנו לדבר. היה קשה שלא להתרשם מהגאווה שלו בבנו.

כששאלו את אוון פייאלד על הסיכויים נגד סירקיוז הוא אמר שתמיד חייבת לבוא הפעם הראשונה ואולי זה יקרה כבר ביום שישי. אחרי הצונאמי שעבר על קבוצות ליגת הביג איסט ביום חמישי, אפשר להאמין שהכל באמת יכול לקרות. אבל אולי, בניגוד לאמונות ישנות, הנצחון הוא לא הדבר היחיד. טורניר המכללות הוא סיפור מסגרת, קונטקסט לסיפורים קטנים ומרגשים. ביום שישי אוון פייאלד יעלה לשחק נגד סיריקיוז בבאפלו, העיר שבה נולדה אימו.

(עברו לדקה 3:30 בסרטון כדי לראות כמה רחוק כדורסל יכול לקחת אותך מהמציאות)

ספורטאי העשור זכרונו לברכה

יצא לי לפני כמה שנים לשבת בכנס עיתונאות ספורט ברוד איילנד לארוחת צהריים עם סנדי פאדווי, אחד ממארגני הכנס ואחד מהעורכים והמורים הדגולים  ביותר של עיתונאות הספורט האמריקאית, ועם בוב לי, המארח של תוכנית התחקירים המצויינת של אי.אס.פי.אן, "מחוץ לקווים" (אאוטסייד דה ליינס). כמה שבועות לפני כן פאדווי (שהיתה לי הזכות להיות תלמיד שלו באוניברסיטת קולומביה) נתן לי לעיין במסמכים לגבי נסיבות מותו של פאט טילמן. פאדווי היה האחראי לתחקיר ענק שהתפרסם בנושא באתר של אי.אס.פי.אן, תחקיר ששימש בסיס לאחת התוכניות של "מחוץ לקווים". (למי שמעוניין ולמי שיש זמן פנוי, אפשר לקרוא את התחקיר המפואר כאן)

בשלב מסויים בשיחה, לי שאל אותי מה אני חושב. גמרתי לבלוע פוזילי עם מוצרלה ואמרתי לשניהם שכל הנושא פשוט מאוד בעיני: פט טילמן שבר קודים של התנהגות ביחידות עלית, פט טילמן היה חייב למות. פט טילמן לא נהרג בקרב הירואי ולא מאש ידידותית (מה זה?). פט טילמן נרצח. הזמן עשה להשערה שלי רק טוב. מהלך חייו ומותו של טילמן עושים אותו, בלי מתחרים בכלל, ספורטאי העשור שלי.

טילמן היה ספורטאי טוב. לא אחד שהקבוצה שלו עמדה לחתוך אותו, אבל לא אחד שהיה הפנים של הליגה. בכל מקרה, ובניגוד להרבה אתלטים מקצועניים, היכולת הספורטיבית שלו עמדה בצל אישיותו. אחרי מתקפת ספטמבר 2001, כשאמריקה הכריזה על סוף עידן התמימות, טילמן עשה את המעשה הכי תמים, כמעט מטופש בתמימותו, ועזב קריירה מקצוענית של מיליוני דולרים כדי להצטרף לצבא האמריקאי. ג'ון קנדי היה אמור להתגלגל בקברו מגאווה ביום שבו טילמן הכריז על השירות הלאומי שלו.

שאר הסיפור ידוע: טילמן התגייס ביחד עם אחיו ליחידת עלית, הגיע להחלטה שזו לא המלחמה שאליה הוא התנדב להילחם, יצא כנגדה, תכנן להיפגש עם שמאלנים כמו נועם חומסקי, ונרצח בקרב שהיה מבויים או לא. האיש שהיה אמור להיות הפנים שבזכותם יצליח ממשל בוש לגייס עוד ועוד לוחמים, איבד את הזכות שלו לחיות ברגע שהפנה את גבו לחבורת האקדוחנים בבית הלבן. החקירות שהגיעו אחרי הירצחו גוללו מסכת של שקרים וכיסוי ראיות שהביאו להתפטרותם של גנרלים בצבא האמריקאי.

היה פשוט לכתוב שהרצח של טילמן הוא מראה לאמריקה, לאומה שהפנתה גבה למי שבאמת הרגיש שהוא חייב לשאול מה הוא צריך לעשות עבור האומה. היה פשוט לכתוב שהרצח של טילמן הוא פוסטר החוצות לממשל שקרי, חסר אחריות, שחוסר המוסר שלו התמתח מפקיסטן, דרך שכבת האוזון בואכה ניו אורלינס. שזה מה שצופן העתיד למי שמחליט לנהוג נגד כיוון התנועה שמפריטה, אחת לאחד, את הלאומיות שלה. אפשר להיות ציניים ולכתוב שטילמן נרצח על מזבח האליברטון.

אבל אני חושב שהדרך היחידה לכבד את זכרו את טילמן היא בסיפור הפשוט: נולד, שיחק, פרש, התנדב, מחה, נרצח. בין כל המילים הללו מסתתר סיפור אנושי ענק, סיפור שמגמד עוד גראנד סלאם של פדרר או טייגר, שמאט את בולט, שהופך את לאנס ארמסטרונג לבן תמותה. האמת הטהורה של טילמן נוגעת בי הרבה יותר מהאימאג'ים של הספורטאים שהזכרתי כאן ועוד כמה שהצטיינו בעשור הזה.

מוחמד עלי נחשב לספורטאי הגדול ביותר בכל הזמנים. הוא הרוויח את התואר הזה בשורה מזהירה של קרבות זירה, וגם בפעילות שהפכה אותו לאחד הפרצופים המזוהים ביותר עם תרבות הנגד של שנות השישים. טילמן לא הגיע לקרסוליים של עלי בתחום המקצועני נטו. עלי שילם על שלוש שנים מחייו המקצועיים כדי לעמוד על העקרונות שלו, טילמן שילם בחייו. במתמטיקה שלי, מגיע לטילמן עשור.

על זוגיות והמורשת של פייטון

אם היינו צריכים עוד הוכחה לאירוניה של החיים באה התאונה המסתורית ששמה קץ לחיים של כריס הנרי והראתה שאנחנו לא יודעים אפילו לאיית אירוניה. אני יכול להתפתל עכשיו שעתיים (ובמאי דני מסויים יכול לקחת את החיים של הנרי ולעשות מזה סרט מוסר דוגמטיבי) סביב נסיבות המוות של הנרי ואיך מלאך המוות החליט להכות בו דווקא כשהחליט לשים את החיים שלו במקום. 

אבל אני לא אעשה את זה. אני חושב שהשיעור הכי גדול כאן, ולצערי הוא נבלע תחת שאר הכותרות הענקיות בפרשת טייגר, היא חוסר היכולת של ספורטאים לנהל מערכות יחסים תקינות. רובם הרי מגיעים ממשפחות הרוסות ולכן המודל הראשוני שלהם מעוות והחיים כספורטאי מקצועני הם לא בדיוק חיים אידיאליים למישהו שרוצה משפחה. אני רוצה לקוות שזו תהיה המורשת של הנרי. שקבוצות יקחו על עצמן חלק מהאחריות (רובה עדיין נמצאת על כתפיו של האינדיבידואל) לחנך שחקנים על החיים מחוץ למגרש. שון קמפ היה יכול להיות שחקן של היכל תהילה אם סיאטל היתה מעסיקה יועצים ופסיכולוגים כחלק מהמערך המקצועי שלה, אבל קמפ תמיד היה עסוק בכל הילדים והמיני משפחות שהוא ייצר על פני אמריקה. כריס הנרי שילם על חוסר הנסיון והידע שלו בחייו. 

התחזית להיום: אני יודע שהסיפור של המשחק הלילה שבו אינדיאנפוליס מתארחת בג'קסונוויל הוא מי לא ישחק באינדיאנפוליס. מדובר ברשימה ארוכה, ואם מוסיפים אליה את העובדה שאינדיאנפוליס הבטיחה את יתרון הביתיות וג'קסונוויל חייבת לנצח, מקבלים תחזית די קלה, לא? אני דווקא מעדיף להסתכל על מי כן ישחק באינדיאנפוליס: פייטון מאנינג יפתח כדי לשמר את רצף המשחקים הרצופים שלו. עכשיו, אם אני מבים משהו במאנינגיות, אז אני מבין דבר אחד: אם יש לו אפשרות, פייטון מאנינג ינסה לא להשאיר את טום בריידי כקוורטרבק היחיד סיים עונה רגילה ללא הפסד. זה אולי לא חשוב לעונה הנוכחית אבל זה כן חשוב למורשת ולהשוואות ההיסטוריות ביניהם. למאנינג יד כבוד עצום להיסטוריה של המשחק ולאיך השם שלו הולך להירשם בדברי הימים.

מאנינג ישחק אולי רבע אחד, אבל בשבוע שעבר ראינו מה הוא מסוגל לעשות בעשר דקות. אינדיאנפוליס 16:24.

טייגר אנושי

ככל שאני קורא יותר על התאונה המוזרה של טייגר וודס, ככל שחרושת השמועות פושטת כמו ארבה על אתר אינטרנט אחד אחרי השני, ככה אני מבין פחות. ביזאר היא מילה סטרייטית מדי כדי לתאר את זה. הנה מה שאנחנו יודעים עם קצת פרשנות בצד:

1. טייגר וודס יצא מהבית בלילה שבין חמישי לשישי, נכנס למכונית, ונתקע בברז לכיבוי אש שהסיט אותו למפגש עם העץ של השכנים. (חבר שלח לי מסנג'ר מיידי: "מה יש לטייגר לחפש בשתיים בלילה מחוץ לבית? מה הוא אייברסון? אולי נגמרו להם החיתולים?" ואחר כך הוא העלה השערה שטייגר מכור למשככי כאבים ושהוא הלך להשיג אותם בכל מחיר. "אתה יכול לתסרט את זה? טייגר שודד בית מרקחת באיומי מחבט גולף? איך נשמעת החקירה המשטרתית: "לא זיהיתי את השודד, אבל החבטה שלו נראתה לי מוכרת?")

2. בשבוע שעבר טייגר כיכב בשערי המגזינים הצהובים שדיווחו על פלירט של טייגר בעת ששהה באוסטרליה לפני שבועיים עם בחורה בשם רייצ'ל יוצ'יטל (תקראו את שם המשפחה שלה לאט לאט ותבינו למה אני אומר לך שהסיפור הזה ביזארי. בסוף עוד יתברר שהוא בכלל נהג בגולף ונפגע מתקיפת נמר). אשתו של טייגר, אלין, דוגמנית שבדית בעבר העני שלה, תקפה אותו בבית עם מחבט גולף (ביזאר. מה יש להם שם, מחבטי גולף בכל פינה?) ורדפה אחריו כשהיא מכה את המכונית שבה נמלט ממנה וודס (טוב, לפחות אנחנו מבינים עכשיו לאיפה הוא יצא בשתיים וחצי בלילה). מדובר אמנם בהערכות של עיתוני סלבריטיס עם מהימנות נמוכה, אבל הדו"ח המשטרתי הראשוני מצביע שלא נמצאו עקבות דם על לוח השעונים או על ההגה, כך שכנראה הפגיעות שלו לא היו כתוצאה מהתאונה.

3. יוצ'יטל, שאיבדה את הארוס שלה במתקפת ספטמבר 2001, עונה לכל עיתונאי שפונה אליה דרך חשבון "פייסבוק" שלה. היא שוללת את הרומן עם וודס ומבקשת שלא יגררו אותה לבוץ הזה. שלא יכתימו לה את האימאג'. יוצ'יטל הזאת היא מארחת במועדוני לילה במנהטן. היא שרפה סדינים באוסטרליה עם טייגר וודס (לפי דיווחים באינטרנט). איפה בדיוק האימאג' שלה נהרס?

4. ביום שבת עזבה אלין את הבית. לידה במושב הנוסע ישב כלב. מאחור ישבו כלבים נוספים.

5. קוראים יקרים: האם תוכלו לתאר בדמיונכם את ארוחת חג ההודיה בבית משפחת וודס ביום חמישי?

6. יש מוסר השכל לכל העניין המטופש הזה: טייגר וודס הוא בן אנוש. אנחנו הולכים לגלות המון על הצד הלא ידוע הזה של האיש שבחר לתת ליאכטה שלו את השם "פרייבסי".

אינשטיין הורס

ישבתי אתמול עם חברים ואיכשהו הגענו לאינטרנט וכדורגל ולהתגלגל מצחוק. ראינו שדרים ערביים ולטיניים, ראינו גולים מגוכחים, ראינו קצת את ליברפול של בניטז וחשבנו שמאבק הכדורגל בין הפילוסופים הגרמניים לעמיתיהם היוונים היה שיא הערב. עד שנזכרתי בישראל-צרפת, ו"מאיר תירגע" (כי לך תסביר לגויים "בפארק דה פרנס, רובן עטר"). בפעם השניה הם התגלגלו מצחוק. בפעם הרביעית הם שמו לב שאני יושב בהלם. לא ידעתי להסביר למה.

בדרך הביתה, בסאבווי, הבנתי: בזמן שהם נקרעו מצחוק,  אני התפללתי שנהג האוטובוס שאני עוקף מימין יצליח לראות אותי.

אפשר קצת ספורט?

רבע שלישי, 0:30, שלושה טאצ'דאונים במסירה, אחד בריצה. טים טיבו ממשיך לבנות את הקייס שלו כשחקן פוטבול הקולג'ים הגדול בהיסטוריה.

טייגר וודס (פוסט חי)

טוב, כנראה שמדובר בתאונה לא קשה מדי, מה שמסביר את השחרור המהיר של וודס מבית החולים. הרוח הפתאומית שעברה ליד החלון שלכם היא רק אנחת הרווחה הקולקטיבית של כמה חברות ביטוח גלובליות.

לפי פוקס ניוז, וודס כבר השתחרר מבית החולים שם הוא טופל בעיקר בחתכים ופציעות בפניו. שתי השאלות שיתחילו לשאול אם זה באמת המצב: האם חגר חגורת בטיחות ומה בדיוק יש לו לחפש מחוץ לבית בשתיים וחצי בלילה. היה במנאצי'ז? נגמרו להם החיתולים? מעניין.

לפי מה שאני מבין, ואני מחובר בוריד משפחתי לסוכנות הידיעות–השפה התקשורתית מאשרת שטייגר וודס לא נמצא בסכנת חיים. וגם את העניין הזה של "מצב קריטי", אני לא כל כך מבין ואני לא יכול לפרשן איך זה הולך להשפיע על הקריירה שלו. התמונה היא כזאת: וודס יצא מהבית עם הקדילאק שלו בשעות הבוקר המוקדמות של יום שישי. הוא היה לבד במכונית, התנגש בברז לכיבוי אש ובעץ ופונה לבית החולים. לפי הדו"ח המשטרתי הראשוני, אלכוהול לא היה גורם בתאונה.

טרגדיה גרמנית

הידיעות האחרונות שקשורות להתאבדות של רוברט אנקה, שוערה בן ה-32 של האנובר ונבחרת גרמניה, מדברות על כך שאנקה נמנע כמעט בכל דרך להסתייע בטיפול פסיכולוגי. אנקה התמיד בסירובו משתי סיבות: הוא חשש שחשיפה של הדכאון הכבד שלו לאחר מות בתו תגרום לרשויות לקחת ממנו ומאשתו את הבת המאומצת שלהם, והוא פחד ממה שיגידו עליו, בעיקר בעולם הספורט, בעיקר הכותרות הפוגעות של הבילד צייטונג, אם יתגלה לעולם הספורט שאנקה שוכב על ספה ונחשף בפני איש מקצוע. הוא בטח זכר מה עשו הצהובונים לסבסטיאן דייסלר.

את כל העניין הזה של גרמניה ופסיכולוגיה אני יכול לסכם בקביעה שלעולם לא תעלה בטלוויזיה הגרמנית תוכנית כמו הסופרנוס (שלא ממש הצליחה בגרמניה גם בגרסתה המדובבת). חברה שהמין החזק שלה חייב להוכיח את המאצ'ואיות שלו ברמה המטאפיזית–בכביש, בעולם הספורט, בבר, היא לא חברה שמסתכלת בהערצה על  אנשים ששופכים את הלב שלהם לאנשי מקצוע, אפילו אם הם ראשי ארגון במאפיה. אני זוכר שידידה שלי, עורכת דין גרמניה שעבדה בבנק השקעות, תמיד סיפרה לי שהיא חלמה ללמוד פסיכולוגיה, אבל ויתרה בגלל הסטטוס הנמוך של המקצוע בגרמניה.

אני לא יודע אם אפשר היה להציל את אנקה, ואני בכלל לא בטוח ששיחות עם פסיכיאטרים מובילים יכולים איכשהו להשכיך דכאון של לאבד את התינוקת שלך אחרי שנתיים. כאבא חדש אני מהמר שלא. אבל כולם הרי ידעו-אשתו, חברים לקבוצה ולנבחרת, וכולם די שתקו, כולם עזבו את אנקה לדכאונותיו.

אני חושב שזאת אחת מהטרגדיות הגדולות ביותר של העם הגרמני. אני לא מדבר כאן על המוות של אנקה אלא על דפוסי התנהגות. פסיכולוגיה היא חולשה, וחולשה, בעיקר גברית, היא משהו שאתה אמור לשמור בבית, להילחם ב"דויטשה מנטליטט" שטבוע בכל גרמני. אני חושב שמדובר בטרגדיה מפני שגרמניה הוציאה לעולם את גדולי החוקרים של הנפש האנושית. אבות הפסיכואנלטיקה, ניטשה, גתה, ברכט. הטרגדיה נעוצה בעובדה שאייקיה עוד לא הוציאה חוברת הפעלה לנפש האנושית, ולכן הטרגדיה נמצאת ברווח שבין הידע וההיסטוריה התיאורטית לבין חוסר היכולת להשתמש בה במציאות.

היה לי הרבה יותר קל לכתוב שאנקה, בין היתר, היה קורבן של התרבות המצ'ואיסטית והמנוכרת הזו. אבל אז ראיתי את אוליבר בירהוף במסיבת העיתונאים.