הצד האחר של נבחרת גרמניה

החלטתי לתת פה לינק לכתבה שכתבתי היום ב"הארץ", על חרושת השמועות סביב הזהות המינית של חצי מסגל נבחרת גרמניה. אני חושב שהפרשיה הזאת מוציאה את הצד המאוד מכוער באישיות של מיכאל באלאק. גם חוסר היכולת שלו לפרגן לנבחרת שהגיעה להישג דומה לנבחרת שהוא הנהיג בקמפיין האחרון, ובעיקר השיטה: לקשר בעקיפין (וביום חתונתו של הקפטן המחליף פיליפ להאם) בין הנרפות נגד ספרד להעדפות המיניות של שחקני ההרכב. זאת אומרת, בעולם של באלאק, הומו שווה נרפות.

אני לא מחזיק אצבעות שהבת שלי תהיה לסבית, או לא. אני מקווה, מתפלל, שאם יום אחד היא תזהה את עצמה כחד מינית ומישהו יצעק ברחוב "יה חתיכת לסבית", היא תרים את הראש בגאווה.

פרופורציות

בית משפט בני יורק הטיל השבוע את עונש המקסימום הקבוע בחוק–שנתיים מאסר ו-33,000 דולר קנס–על ארני פאראיאלו שהורשע ב-33 סעיפים של התעללות, הרעבה והזנחה של סוסים בחווה שלו באפ סטייט ניו יורק. ארגוני שמירה על החיות הצליחו למצוא בית חדש ל-96 מהסוסים (מתוך 177 שהיו בחווה של פראיאלו) אבל חמישה היו במצב קשה כל כך, עד שלרופאים לא נותרה ברירה אלא להעניק להם המתת חסד.

כמה  מילים על העונש: פאראיאלו, 52, הרוויח יותר מעשרים מיליון דולר עבור השבחות הסוסים שלו למירוצים. הוא מחזיק בחצי מבעלות ההרבעה של הסוס "אנבריידלד'ס סונג (שיר שלוח רסן")", סטליון שלא רוכב על סוסה בלי לראות צ'ק של שש ספרות ונחשב לאחד המרביעים הטובים בביזנס. 33,000 דולר זו בערך דקת עבודה של הסוס הזה. גם זמן המאסר נראה קצת מגוחך (למרות שעורך דינו של פאראיאלו טוען שהעונש מוגזם. למרשו, אחרי הכל, אין הרשעות קודמות). שנתיים לכל סוס מת נשמע יותר נורמלי, או לפחות שנתיים תחת אותם תנאים שקיבלו הסוסים שלו.

אבל מה שמעניין במיוחד במשפט הזה היא הלשון שבחר לנקוט השופט האמיץ בגזר דינו. הדברים שאומר השופט ג'ורג' ג'יי פלבר ג'וניור מעידים על הירידה המוחלטת בקרנה של אחת מאוישות החיים של אמריקה. "המצפון האתי שלך לא תקין", כתב פלבר בהחלטתו. "חוש היושר שלך, קוד ההתנהגות שלך והתפיסה שלך לגבי מה שנכון ומה שלא התפתחה במהלך שהותך ברחובות האלימים [התייחסות לסרט על המאפיה ז.א] או ברחוב וול סטריט".

###

בינתיים, תופסת תעשיית הלהברון תאוצה משלה. האוהדים מדאלאס, העיתון בניו יורק, ראש העיריה מאקרון, כולם תורמים את חלקם לנסות ולהביא או להשאיר את הכוכב האפטי לקבוצותיהם. מה שברור הוא שההחלטה של להברון לא תשנה רק את יחסי הכוחות בליגה ובשדירת מדיסון, אלא שתהיה לה השפעה ישירה על מאות ואולי אלפי אנשים בקליבלנד שמרוויחים את לחמם, בצורה ובשיעור כזה או אחר, דרך דמותו של ג'יימס.

אחד מהם הוא בריאן וינדהורסט, מי שמכסה בשלוש השנים האחרונות את להברון וקליבלנד באופן יומיומי עבור עיתון ה"פליין דילר" המקומי.  (וינדרהרסט כיסה את להברון, עבור עיתונים אחרים, מאז שג'יימס היה בכיתה ט', ואמו של וינדרהרסט לימדה את ג'יימס חינוך מיני בתיכון, מה שנותן לכתב ולמושא כתבותיו מכנה משותף)

וינדרההרסט סיפר לריצ'רד דייטש מ"ספורטס אילוסטרייטד" קצת על ההיערכות הפרטית שלו ושל העיתון עד שלהברון יחליט. מתברר שעד שהוא מחליט מתקיימות שתי ישיבות מערבת של הספורט, אחת מהן בהשתתפות העורך הראשי של העיתון (שטוען שזהו אירוע הספורט החשוב ביותר בארבעים הימים הקרובים. טוב, אמריקה היא לא מדינה של כדורגל). העיתון מייחד שישה כתבים לכסות את להברון מדי יום עד הראשון ביולי.

וינדהרסט, שמקבל 350 אי מיילים מדי יום בנושא להברון (אחד מהם מסגן העורך מיד לאחר ישיבת המערכת), כתב כבר שני ספרים על להברון, יש לו 15,000 אנשים שעוקבים אחריו בטוויטר (כשהוא מראיין את להברון הוא מחזיק ביד אחת במכשיר ההקלטה וביד השניה הוא מצייץ בטוויטר), יש לו הופעה קבועה באי.אס.פי.אן, הוא מרואיין על ידי תחנות רדיו בכל רחבי אמריקה, יש לו טור קבוע בעיתון כדורסל סיני ועוד טור למגזין ספורט יפאני.

ככה שאם ג'יימס עוזב אז ביי ביי לעיתונים מסין ויפן, וביי ביי לתקשורת הלאומית וביי ביי להוצאות הספרים, ואולי אפילו ביי ביי לג'וב שלו ב"פליין דילר", עיתון שהולך לספוג מכה כלכלית לא קטנה מהמפרסמים שלו אם ג'יימס הוא כבר לא מושא הכיסוי. (מה שמעלה את השאלה עד כמה אובייקטיבי וינדרהרסט יכול להיות כשהוא מכסה את ג'יימס)

בכל מקרה, נדמה שענן המתורין קצת עלה לוינדרהרסט לראש. "לכסות את להברון זה כמו להיות טייס של בואינג 747", הוא אמר לדייטש, "יש לך הרבה אחריות על הכתפיים, אנשים סומכים עליך ואתה חייב לתכנן את העתיד…"

הבלוג זקוק לאסיסט מתמטי

מכיוון שיש לי שעתיים לשרוף עד לפוסט החי, אני נודד מאתר ספורט אחד למשנהו (סיפור מצויין בטיימס על התואר האקדמי של קני אנדרסון, האתר ההזוי של מיאמי היט בקמפיין להשארת דווין ווייד בקבוצה). באחד הסיפורים נתקלתי במשפט הבא: "פילדלפיה פיליס מילאה את אצטדיונה הביתי אשתקד ב-102.2 אחוז מהתפוסה שלו". זו לא הפעם הראשונה שאני נתקל במידע מהסוג הזה וכיוון שאני אדיוט מתמטי אני מבקש את עזרת הקוראים.

נגיד שבאצטדיון יש מאה אלף מקומות, האם המספר הנזכר הנ"ל אומר שבממוצע היו באצטדיון 102,200 צופים? ואם כן, למה תפוסת האצטדיון היא 100,000 ולא 102,200?

כמה סוגיות משפטיות

1. השופט במשפט הגירושין של דווין וויד ואשתו סיובאן הוציא צו מעצר נגד סיובאן וקבע שהיא יכולה להשתחרר בערבות עצמית של 10,000 דולר. החלטת השופט הגיעה לאחר שסיובאן לא הגיעה לדיון במשפט הגירושין בין בני הזוג, וזאת למרות האזהרות כלפיה לאחר היעדרויות קודמות. מה שמעניין אותי במיוחד במשפט הזה הוא הדיונים לגבי הזמן שווייד רוצה לבלות עם שני ילדיהם (גילאי 2 ו-8), לשוחח איתם בטלפון, לאסוף אותם מבית הספר, להיות הורה. הדיון האחרון היה בכלל סביב התביעה של כוכב הכדורסל להעברת האחזקה בילדים לרשותו.

אני מבין שזו דרישה כמעט נורמלית, אבל היא לא כל כך נורמלית בעולם הספורט המקצועני. מה דווין ווייד-כוכב על, איש יפה בטירוף ועל סף חוזה מקסימום בשוק ענק של פרסומות-צריך שני ילדים על הראש. מה הוא צריך לחשוב על הרוטינות של להיות אב כשכל הפיתויים ממתינים לו בחוץ. השאלות הללו מתעצמות כמובן כשלוקחים בחשבון את אורח החיים של ספורטאי מקצועני, את הסלבריטאות, את סביבת העבודה שלו ואת חבריו לעבודה.

דווין וויד הוא שחקן כדורסל עצום. על הדרך הוא מראה שלהיות ספורטאי על לא סותר לקיחת אחריות על החיים שלו ושל ילדיו.

2. סוכניות הידיעות אסושיאייטד פרס החליטה על הצבעה חוזרת לתואר "רוקי השנה בהגנה" שבו זכה בריאן קושינג מיוסטון, לאחר שהתגלה שקושינג השתמש בסמים אסורים.

עד עכשיו דנו בבלוג הזה בעובדה שליגת הפוטבול והקומישינר שלה, רוג'ר גודל, החליטו לשים את עצמם מעל החוק והמשפט האמריקאי, והנה יש לנו כאן מקרה ששחקן נתפס, ערער, הליגה החליטה לתת לו לשחק עד הישמע הערעור וברגע שהחליטה שהוא אכן אשם הישעתה אותו לארבעת המשחקים הראשונים של השנה הבאה. באה סוכנות הידיעות והחליטה לא רק להיות מחוקק עליון אלא גם מנהרת זמן בפני עצמה.

שזה בסדר, אבל אז חייבת אסושיאייטד פרס ללכת עד הסוף: הצבעה חוזרת לבחירה במרק מגווייר כשספורטאי השנה ב-1999, הצבעה חוזרת בכל פעם שרוג'ר קלמנס זכה בתואר זורק השנה או בארי בונדס בתואר חובט השנה.

בינתיים, ברגע של פכחון, נמנו אתמול בלילה הצבעותיהם של חמישים העיתונאים שאחראים לבחירה. קושינג זכה שוב.

3. ב-29 אפריל  התקיימה תחרות אתלטיקה בדרום פסדנה בין נבחרת האתלטיקה לבנות של תיכון מונרוביה לבין נבחרת האתלטיקה לבנות של תיכון דרום פסדנה. לפני התחרות האחרונה, הקפיצה במוט, הובילה הנבחרת של מונרוביה (שניסתה לזכות בתואר הליגה הראשון בתולדות התיכון) במספר נקודות על פני דרום פסדנה והיתה זקוקה למקום שני בקפיצה במוט כדי לזכות בתחרות ובאליפות הליגה. אבל רובין ליירד, קופצת המוט הטובה ביותר של דרום פסדנה הצליחה לעבור 2.32 ולהקנות לתיכון שלה את שני המקומות הראושנים ונצחון בתחרות.

מייק נואלס, מאמן ותיק בתיכוני קליפורניה עם שלוש אליפויות מדינה בקורות חייו, לא הסכים לקבל על עצמו את ההפסד. זו היתה השנה הראשונה שלו במונרוביה והוא החליט שהוא יעשה הכל כדי לקחת אליפות, כולל שליטה מלאה בספר החוקים. מתברר שלפי תת סעיף שלוש לסעיף שלוש לחוקי הפדרציה הלאומית לתחרויות אתלטיקה בבתי ספר תיכוניים, אסור למתחרים לענוד תכשיטים בעודם מתחרים.

רובין ליירד ענדה צמיד על מפרק ידה השמאלי, צמיד שמסמל את החברות שלה עם תלמידות אחרות בתיכון, צמיד שגרם לה להיפסל מהתחרות והעניק למונרוביה את הנצחון והאליפות. "אני ממש מצטער בשבילה", אמר נואלס, בן 54, "אבל אני מחוייב ללמד את הילדים שחוק זה חוק".

אז ניחא שנואלס ישב ליד מזרן הקפיצה ובמקום להזהיר את ליירד שהיא עוברת על החוק חיכה לקפיצה שלה ואז קפץ לערער, וניחא ש"החוק זה החוק" היא אמירה נפסדת אם לא לוקחים בחשבון את רוח החוק (זו תחרות אתלטיקה לבנות בתיכון במחוז קליפורניה, לא משפט רצח), אבל מי בכלל חושב על החוקים הללו, ואיך העובדה שרובין ליירד ענדה צמיד השפיעה על הקפיצה שלה? העיקר שחוק הוא החוק ושהבנות של נואלס זכו באליפות, אני לא בטוח איזה שיעור זה נתן להן על החיים.

4. וללא אפשרות ערעור, הלילה פוסט חי למשחק מספר 6 מבוסטון.

פרשת דז ברייאנט

רונן דורפן כתב טור על פרשת דז ברייאנט וגם ריק ריילי מתייחס אליה בטור שלו כך שאין לי הרבה מה להוסיף. אני רק אגיד שכשהשאלונים כל כך מטומטמים (קולט מקוי נשאל אם הוא לובש תחתוני ג'י סטרינג), זה היה רק עניין של זמן עד שמנכ"ל של קבוצה כלשהי ישאל שחקן פוטנציאלי אם אמא שלו זונה. עוד דבר שאני לא באמת מבין זה איזו השפעה יש לעובדה שאמא של דז ברייאנט היתה או לא היתה זונה לגבי היכולת שלו לתפוס כדורים. אני זוכר שפעם קראתי סיפור על טרל אוואנס כילד, שניסה להתחבר לילדה שגרה מעבר לכביש, אבא שלה זרק אותו בחזרה מעבר לכביש, ואז טרל אוואנס גילה שזה האבא הביולוגי שלו. אוואנס הפך לאחד הרסיברים הכי גדולים בהיסטוריה. אז הוא זקוק לדמות אב? זה נכון לגבי תשעים אחוז מהשחקנים בליגת הפוטבול. הוא פרימדונה? יש רסיבר שהוא לא פרימדונה?

ככה שממש לא מפליא אותי שדווקא דאלאס בחרה את דז ברייאנט. בפעם האחרונה שג'רי ג'ונס קיבל החלטות על פי מה שמסביב לשחקן ולא רק על סמך היכולת המקצועית שלו, דאלאס ויתרה על רנדי מוס.

אבל אני דווקא רואה נקודת אור בכל הסיפור הזה. בניגוד לדורפן, אני לא חושב שהליגה צריכה להעניש את ג'ף איירלנד על השאלה החודרנית והדבילית שלו. מה שהתקרית הזו צריכה לעשות זה לדחוף את הליגה לחוקק חוקים שיבטיחו שמערך מקבלי ההחלטות בקבוצות הפוטבול יהפכו להיות פחות חד גוניים. מנכ"ל שחור לא היה שואל שאלה כזו.

לוס סאנס

צריך להגיד מילה טובה בין כל הביקורות. מילה טובה לפיניקס סאנס, לבעלים שלה (יליד מדינת אריזונה), למנהליה, לשחקניה שקיבלו את ההחלטה הסופית להוסיף לגופיותיהם את המילים "לוס סאנס" במשחק השני נגד סאן אנטוניו ספרס. צריך להגיד מילה טובה שבאמצע מאבקי הפלייאוף זכרו בפיניקס סאנס לכבד את 460,00 ההיספנים שחיים במדינה (שמונה אחוזים מכלל האוכלוסיה) ביום חגם, החמישי במאי.

אבל מה שבאמת חשוב הוא שפיניקס גרמה לנו ולציבור האמריקאי לזכור, שהחליטה, כעסק, להגיד שהיא חלק בלתי נפרד מהחברה והתרבות שבה היא משחקת ואותה היא מייצגת, ושכזאת אינה יכולה להרשות לעצמה לבקש רק עזרה במיסים מיוחדים כדי לבנות אצטדיון חדש, אלא שהיא מחוייבת גם לשפיות של אריזונה.

חמישי במאי התרחש גם בשנה שעברה ואז בטח עשו ערב אינצ'לדות בדולר באולם הביתי, אבל בשנה שעברה לא עבר עדיין החוק הגזעני, האנטי אמריקאי (למעשה, החותר נגד שורשיה של אמריקה בת המהגרים), שמרשה לעוקפי החוק, טעות במקור, לעצור כל אזרח שנראה להם כמו מהגר כדי שיוכיח שהשהות שלו באריזונה חוקית, כחלק מהמאבק במדינה נגד ההגירה הלא חוקית. תחשבו לשניה על המהלך הזה, על הפרוצדורה שצריך עוקף החוק הזה לעבור כדי להחליט מיהו מהגר, ותקלטו שאריזונה היתה יכולה לחיות בקלות תחת הרייך השלישי.

ככה שאני לא מתפלא שקבוצה אותה מנהיג סטיב נאש, שחקן שמעולם לא ברח מהאחריות הציבורית שלו (לא כמודל לחיקוי לילדים, אלא כאחד שיכול להשפיע על דעת הקהל), היא הקבוצה הראשונה שמרימה את הדגל באמבק נגד החוק ההרסני הזה. גרג פופוביץ', כבר הבהיר שהוא תומך במאבק ושהספרס היו לובשים מסר דומה אם היו מספיקים לייצר את הגופיות בזמן למשחק השלישי. ואני רוצה לקוות שקבוצות אחרות יזכירו לעם האמריקאי את נכליליותו של החוק הזה גם בתאריכים שהם לא החמישה במאי, כי מי יודע, אולי בעוד שנה שוטר יעצור את אדוארדו נחארה ברחוב ודאלאס ויבקש ממנו תעודות.

ואת כל הפוסט הזה מלווה תקווה קטנה: שדייויד שטרן לא יעניש את פיניקס על עבירה על תקנון הלבוש של הליגה.

 

אדוני רוצה הומו אקסטרה או הומו לייט?

לפני יותר מעשור כתבתי במדור הספורט של עיתון "העיר" קטע קצת ביקורתי על אולימפיאדת ההומואים. התמרדתי כנגד העובדה שהומואים זקוקים לאלולימפיאדה משלהם (בדומה לנכים או יהודים) ובעיקר התרעמתי על תנאי הקבלה הנוקשים של הקהילה. מבחינתי זה היה מקרה קלאסי של אוכלוסיה מקופחת שהתחילה להיכנס למיין סטרים ואז לקפח בעצמה. אני זוכר שישר קפצו כל הדוברים להתמרמר. על הומואים אסור לצחוק, בטח שאסור לבקר אותם.

אני כותב את זה כי אתמול קראתי ב"סיאטל טיימס" על תביעה פדרלית בגין אפליה שהגישו שלושה גברים מקליפורניה נגד ארגון ספורט-הומאים לאומי אחרי תקרית שאירעה באליפות העולם בסופטבול להומואים, באוגוסט 2008. מתברר ששלושת התובעים (סטיבן אפילאדו, להרון צ'רלס וג'ון ראס, שתובעים פיצויים על סך 75,000 דולר כל אחד) השתתפו באליפות במסגרת קבוצת "די 2" ואף עלו למשחק הגמר. משחק הגמר עצמו הופסק מספר פעמים אחרי שהקבוצה שהפסידה ל "די 2" בחצי הגמר פרצה למגרש ומחתה נגד "די 2" בטענה שהקבוצה עברה על חוקי הליגה המאפשרים לכל קבוצה לשתף שני שחקנים שאינם הומואים בהרכב.

לאחר המשחק, שבו הפסידה "די 2" נקראו שלושת התובעים, כל אחד בנפרד, לחדר חקירות שם תושאלו, לעיני 25 צופים, על ידי התאחדות הספורט ההומואי החובבני לגבי הזהות המינית שלהם. תשתמשו בדמיון החופשי שלכם כדי לדמיין את הסיטואציה, את השאלות לגבי העדפות מיניות. את החדירה המבחילה לפרטיות אתם לא צריכים לדמיין. אף אחד לא רוצה לספר על חייו הפרטיים, העדפותיו המיניות והאם הוא נמשך בעיקר לגברים או נשים. אני בעיקר לא רוצה לדעת לפי אילו פרמטרים קבעו חברי הועדה את מה שקבעו.

הועדה (שאחד מחבריה תקף את אחד המתלונננים במילים: "זו אליפות ההומואים, לא אליפות הבי סקסואלים") קבעה ששלושת הגברים אינם הומואים, לקחה את המקום השני מ"די 2" והשעתה את שלושת השחקנים לשנה.

כמה תהיות: האם יש בתקנון הליגה סעיפים ותתי סעיפים לקביעת זהותו המינית של כל משתתף? האם קיימת בסעיפים גם ההבדלה בין הומוסקסואלים לביסקסואלים? למה בכלל נפתח הפתח לשתף לא הומואים במשחקי הומואים? האם ההפגנות ארעו בגלל ששלושת הלא הומואים חיזקו את הקבוצה?

אבל מעניינת בעיקר תגובת הנתבעים: בת' אלן, עורכת דינם, טוענת שהתובעים לא הופלו בשום צורה, ובכל מקרה שהלקוח שלהם הוא ארגון פרטי שיכול לקבוע לעצמו את זהות חבריו.

מה שקצת הזכיר לי את תגובת  מועדון אוגוסטה שלא לקבל נשים לשורותיו.

למרות התקשורת: בית"ר היא הקונצנזוס

אני יודע. אני יודע שיש דברים חשובים יותר לכתוב עליהם כמו סוף השבוע הראשון של טורניר מכללות מופתי או הנצחון של מנצ'סטר (והתרועות לבלקבורן) שלא לדבר על שובה להכרה של היבשת האמריקאית והעובדת הזרה של מירי בוהדנה, אבל אינני יכול לשתוק עוד. פרח הקץ על סבלנותי.

במשך שנים סבלנו מנחת ידה של תקשורת שמאלנית, אדומה, הסתדרותית ומאוחדת, תקשורת שוורית שרואה אדום ומתנעמת. במשך שנים קפאנו בקור, חלטנו ראשנו בידינו, חפרנו מהבושה עם אצבעות כף רגלינו בנעל מוצקה. מה לא אמרו עלינו? גזעניים, ברברים, חיות, תתי אדם, נחותים, שחורים, כהניסטים, גולדשטייניסטים, עמיריסטים. אפילו פרענקים וספרדים אמרו עלינו, כאילו שזו קללה.

אז כבר שבוע שאני ממש מתאפק. מחכה בכליון עיניים שהמדיה הוזליניסטית, סטליניסטית, שלא לומר אשכנזית, תתנצל בפנינו, תסתכל לנו בעיניים ותגיד שטעתה, שעשתה קיצורי דרך ודיווחה על כל מקרה פעוט עם שבב של מחלוקת אבל לא עדרה בכל פינה כדי לראות כמה נאה היא גינתנו. כלום.

אז שתזדיין התקשורת. כבר שבוע שכותבים פה תיאורים מפורטים על התקרית בטדי, טורים מתלהמים על היותנו פאשיסטים, מילים על מילים מחדרי השירותים, ואף אחד לא מוצא לנכון לתת איזו מילה טובה, איזו סליחונת על העובדה שבבית"ר כן מועסקים ערבים? כן, אני יודע, רק עובדי נקיון שחוטפים מכות רצח רק בשל היותם ערבים, אבל אף אחד לא יכול לכתוב שהעובדות הללו מבססות אותנו יותר מתמיד כקבוצה של המדינה?

עגל שוודי

כששואלים אותי למה ספורט ומתי אתבגר, אני תמיד מסתתר מאחורי הוילון שזו חנות הצעצועים של העולם, שבניגוד לכל מה שהאינטלקטואל המתנשא טוען, אפשר ועוד איך אפשר להבין את התמורות בכלכלה, בפוליטיקה ובתרבות העולמית דרך ספורט, וששם הייאוש באמת נעשה יותר נוח. כי כשעולים למגרש הכל מופשט לנצחונות והפסדים, קור רוח ולחץ, שלווה ועצבים. אין יועצי תקשורת על המגרש, ובדרך כלל יש מנצחים.

או בגלל שג'ורג'טאון יכולים לנצח את סיריקיוז ומכבי במשחק הירואי ומרגש, יכולה לנצח במדריד אחרי שקלעה 21 נקודות במחצית הראשונה.

אבל האמת הרבה יותר פשוטה: אפשר לבכות מספורט בלי שאף אחד יגיד עליך שאתה נקבה. להזיל דמעות בלי להתבייש. להתייחד עם הסבל של נובוטנה בגמר נגד גראף, או לראות את כל שחקני השנה הרביעית בשניות האחרונות של המשחק התחרותי האחרון בחייהם, או מחליקת קרח שמרחפת ונוחתת, מתברגת ומסטלסלת יומיים אחרי המוות הפתאומי של אמא שלה מהתקפת לב. או את ג'ורדן מחבק את הכדור ביום האב, או את אנדרה אגאסי נפרד בניו יורק.

אפילו היום הצלחתי להזיל דמעות. אני לא יודע אם זה ספורט, אבל אם פעם תהיה אולימפיאדה בהתבהמות, אין לי ספק שאנחנו מועמדים במירוץ המדליות.

http://fashion.walla.co.il/?w=/2128/1652213

הרוב של הקומץ

בשנות התשעים, כשבית"ר ירושלים כבר לא היתה נציגת המדוכאים על פני האדמות אלא חלק מהמימסד (ראשי ממשלה היו מקפיצים כדור על הראש לפני משחקים בטדי לעזאזל), היה מקבל היציע המזרחי את פני אהוביו בשירה קצבית, ארוכה ומהדהדת. שירים על ירושלים, על אהבה בלתי נגמרת, שירים מזרחיים מתובלים בתחושת הקיפוח והרצון הכביר לדפוק את נציגי ההסתדרות והנובו רישים, וכמובן, שירי השירים: "מוות לערבים" ו"מוחמד מת (יו-יה)".

אחרי המשחקים היו צוותי הטלוויזיה לוקחים את הפנים והשיער של "אני באמצע המימסד אבל אני עדיין מקופח", אלי אוחנה, ומדברות איתו על המשחק, ואז המפיק היה לוחש משהו באוזן של שדרנית הקווים ואוחנה נדרש להתנהגות הקהל הבית"רי. אני לא זוכר בדיוק את התשובה המדוייקת של אוחנה (וזו תמיד היתה אותה תשובה), אבל זה תמיד התחיל ב"אאההה" מבטל, וב"צריך להבין" (מעניין איך אוחנה היה מבין קריאות "מוות ליהודים" של אוהדי מכלן), והמצאת האלף- "מדובר בקומץ". וכמובן שחייבים לעקור את השורש.

אני נזכר בזה מפני שמקפיץ הכדורים הוא שוב הראיס והקומץ הוא שוב אותו הקומץ: כשאוהדי מכבי תל אביב מכים עיתונאי זה שוב רק הקומץ שאשם, וכשאוהדי הפועל באר שבע מנסים להוריד את המאמן שלהם מהכביש הם רק קומץ, ובכל מקרה אלימות בין-מעמדי ובין-גזעי בספורט, תמיד מדובר רק בקומץ. אפילו הטוקבקיסטים לא יכולים לנהל דיון מעניין, אבל זה רק בגלל הקומץ.

מה שמוביל אותי לאחת משתי המסקנות הבאות: או שישראל הפכה למדינת עולם שלישי אמיתית שבה הקומץ מנהל את המדינה (לא אפשרות באוויר, אם נסתכל על ההשפעות ההתנחלותיות והדתיות על סדר היום הישראלי), או האפשרות הסבירה יותר לאור נטייתו של הקומץ כשהוא לא מטופל מהיסוד: הקומץ הוא הרוב.

בינתיים, נכון לעכשיו, אוחנה הוא מאמן הנבחרת הלאומית.