עבודה שחורה

1. אוניברסיטת דרום קליפורניה החליטה שנמאס לה. שספורט בשבילה לא עומד מעל האקדמיה, שכוכבי הספורט, בעבר או בהווה, חייבים לשמש דוגמא, אות ומופת עבור סטודנטים ואתלטים פוטנציאליים. תדע כל אם אמריקאית שחושבת לשלוח את הבן שלה לדרום קליפורניה שלאוניברסיטה הזו יש סטנדרטים.

הנה, הצעד הראשוני של האוניברסיטה אחרי העבירות על החוק במסגרתה שהובילו לעונשים חמורים מצד ליגת המכללות, היה להחליט להחרים את רג'י בוש, למחוק אותו מההיסטוריה של בית הספר, מויטרינות הפרסים. אכן מעשה ראוי להערכה: אם בוש עבר על החוקים, נהג באופן לא אתי, טינף את השם של האוניברסיטה ופגע ברווחים העתידיים שלה ובקריירת המכללות של הבאים אחריו, אנחנו לא רוצים אותו פה. הנה, אנחנו מורידים רפליקת ה"הייזמן", השחקן המצטיין של המכללות שבו זכה בוש, ומחזירים אותה למקום ממנה באה.

אפשר להיות פופוליסטים וציניים ולכתוב שאם לדרום קליפורניה באמת אכפת מהטוהר האתי שלה, כדאי שתעשה חישובים גם כמה כסף היא הרוויחה ישירות ובעקיפין מהתקופה שבה כיכב בוש בשורותיה ותתרום אותו לצדקה או לארגון שילמד נוער פוטנציאלי כיצד לא לעבור על החוק. אבל עזבו. תדע כל אם אמריקאית שחושבת לשלוח את הבן יקיר לה לאוניברסיטת דרום קליפורניה, שמדובר באוניברסיטה שיש לה משנה ברורה: שחקן פוטבול שמקבל כסף שלא כחוק הוא אאוט. רוצח כפול הוא אין.

2. הפסקה לציטוט השנה. "הם תמיד מסתכלים על מה שקרה מוקדם יותר בקריירה שלי". אין, לא היה וכנראה שלא יהיה אתלט נטול מודעות עצמית כמו טרל אוואנס.

3. (אזהרה: בדיחת ללא חותמת תקינות פוליטית בדרך) סטיבי וונדר נפגש עם חברים. "איזה שיט שאני עיוור, זה ממש לא פייר", הוא מבכה את מר גורלו, אבל כיוון שזה סטיבי וונדר וכיוון שתמיד הוא יכול למשש את הצד הטוב, את חצי הכוס המלאה, הוא מיד מסייג. "מזל שאני לא שחור". נזכרתי בבדיחה הזאת כשקראתי על פרשת בית"ר ירושלים וטוטו תמוז. יש בפרשה הזו כל כך הרבה רוע וניכור, בוגדנות וחוסר יכולת לעמוד בהסכמי עבודה, דריסה מכוערת של זכויות הפרט שאני יכול רק לצקצק: "מזל שטוטו תמוז לא ערבי".

ליגה פסיכית (טור אורח של אלון עברון)

אלון עברון כותב היום מצפון קרולינה על ג'ון שייר, הרכז שהוביל את אוניברסיטת דיוק לאליפות המכללות השנה. שייר היהודי יכול להיות מהדורה מחודשת של ג'ורדן היהודי (אבל אנחנו יודעים מה קרה לגרסה המקורית) או עוד כוכב שמעדיף את הכסף הבטוח ממכבי על פני נסיון להגשים חלום ילדות. מה שבטוח, המקרה של שייר מספק הצצה אמיתית ופסימית לגבי החומרים שמהם בנויות קבוצות באנ.בי.איי. הנה הכתבה

###

דראפט האנ.בי.איי שהתקיים בשבוע שעבר היווה צומת חשוב בחייו של ג'ון שייר, כוכבה היהודי של אוניברסיטת דיוק. רוב התחזיות לא כללו בחירה של שייר בסיבוב הראשון, אבל לא מעט פרשנים ניבאו שלפחות קבוצה אחת תהמר על שייר בסיבוב השני. אבל גם התרחיש הזה לא קרה וחלום ילדותו של שייר, חוזה באנ.בי.איי, הולך ומתרחק ממנו. השאלה שכרגע נשארת פתוחה היא מה יהיה הצעד הבא של שייר.

האפשרות הראשונה שעומדת בפניו הינה לשחק בליגת הקיץ ולנסות להגיע למחנה הסופי של אחת הקבוצות במטרה להשיג חוזה. האפשרות השנייה והיותר ריאלית תהיה לוותר על חלום האנ.בי.איי ולעבור לשחק מעבר לים, כלומר לנחות בבן גוריון, להוציא תעודת זהות כחולה ולעזור למכבי ת"א במאבקי האליפות. "אני לא חושבת שג'ון שייר ינסה להגיע לאנ.בי.איי אם הוא לא ייבחר בדראפט", טענה עוד לפני הדראפט סברינה מארצ'נט שמסקרת את נבחרת הכדורסל עבור עיתון האוניברסיטה של דיוק. "כבר לפני יותר משנה הוא דיבר על כך שת"א היא אופצייה מעניינת עבורו ברגע שהוא יסיים את לימודיו". נכון לעכשיו ולמרות הערכותיה של מארצ'נט נראה ששייר מתכוון דווקא לשחק במדי וושינגטון וויזארדס בליגת הקיץ. "אני מרגיש בטוח ואני מכיר את היכולות שלי….גם אם הייתי נבחר במקום ה- 32 או ה- 35 עדיין הייתי צריך להוכיח את עצמי" אמר שייר אחרי הדראפט." אני רק צריך לקבל הזדמנות. יש לא מעט שחקנים באן.בי.איי שלא נבחרו בדראפט". מארק בארטלשטיין, סוכנו של שייר, משדר אופטימיות וטוען שאין לו שום ספק שג'ון שייר יהיה שחקן אנ.בי.אי.

גורמים מקצועיים במכבי תל אביב עקבו אחרי שייר בשנים האחרונות ובשנה האחרונה אף שוחחו עם אביו של השחקן לגבי עתידו של השחקן. החוק הרוסי ועובדת היותו יהודי הפכו את שייר למניה חמה בקרב המזרחים והפדרמנים, אבל בשנה האחרונה קרו מספר דברים שיכולים לשנות את הפרמטרים שבמסגרתם שייר יככב בשנה הקרובה במדים הצהובים. אם עד לפני שנה שייר נחשב לשחקן סולידי בקבוצה די טובה, הרי שבשנה האחרונה שייר היה הגורם המכריע באליפות של דיוק. המספרים מספרים חלק מהסיפור: במהלך העונה שייר קלע 18.2 למשחק באחוזים מצויינים, חילק 4.9 אסיסטים, נבחר לאול אמריקן ולחמישיה השניה של ליגת המכללות. אבל הסטטיסטיקה החשובה ביותר היא זו שלפיה שייר הוביל את ליגת המכללות ביחס חיובי בין אסיסטים לאיבודי כדור. זו התכונה החשובה ביותר של שייר: הוא משחק כדורסל כמעט נטול טעויות, כמעט כל החלטה שלו היא החלטה טובה. גרסת הכדורסל לכדורגל של ברזיל במונדיאל הנוכחי. הוא הכפפה הכי תואמת לסוג הכדורסל של דייויד בלאט. אבל המספרים הללו והאליפות יכריחו את מכבי תל אביב לשלוף צ'ק עבה יותר ועם מקום להרבה יותר אפסים בכדי להחתים את שייר.

מסורת

ג'ונתן ג'יימס "ג'ון" שייר נולד בנורת'ברוק, אילינוי, 40 קילומטר צפונית לשיקגו. הוא התחיל לכדרר בגיל שלוש וקיבל הצעה למלגה באוניברסיטת מרקט כבר כשהיה בכיתה ח'. למרות מסעות שכנוע ארוכים של יועצי כדורסל להוריו שיעבור לשחק בתיכון עם מסורת כדורסל שיהווה בשבילו מקפצה לחיי הקולג' ואף המקצוענים, שייר בחר להישאר בתיכון "גלנברוק נורת'". "אנחנו נתחיל לבנות מסורת כאן", הוא הסביר להוריו המופתעים את החלטתו.

אחרי שקלע 21 נקודות ב-75 שניות האחרונות של משחק אחד, ואחרי שהוביל חמישיה של שחקנים יהודים לאליפות התיכונים באילינוי ב-2005, הוא נבחר ל"מר כדורסל של אילינוי" ולאחד ממאה השחקנים הגדולים בתולדות המדינה (וגם להיכל התהילה הלאומי של הספורט היהודי), העיתונים המקומיים פמפמו את ההשוואות בינו לבין פיט מאראביץ' ולא הפסיקו לתאר את התפעלותם מהתיכוניסט שסירב לעזוב את הפרקט באימונים עד שקלע חמישים קליעות עונשין ברציפות, אבל שנה לאחר מכן הוא שבר את לב המדינה כשבחר לשחק באוניברסיטת דיוק במקום באוניברסיטת אילינוי. "אני רוצה לנצח משחקים ולשחק בפיינל פור והסיכוי שזה יקרה בדיוק גדול יותר", הסביר שייר את החלטתו המפתיעה.

משנה מקום משנה מזל

ההתחלה של שייר בדיוק לא היתה קלה. דיוק היתה קבוצה בטראומה אחרי שהודחה שוב בשלב מוקדם בטורניר ואחרי שהכוכב הגדול שלה וחביב האוהדים, ג'יי ג'יי רדיק, סיים את לימודיו. שייר התחבר מצויין למאמן מייק ששבסקי, תפס מקום בחמישיה הפותחת, קלע מעל 12 נקודות בממוצע למשחק והתחיל לשאת על כתפיו את הציפיות להיכנס לנעליו של רדיק. בעונה השניה הוא איבד את מקומו בחמישיה והפך לשחקן השישי הקבוע, אבל תמיד שיחק בדקות הקריטיות של משחקים צמודים. בעונה השלישית חל השינוי הגדול במעמדו של שייר. אחרי שורה של הפסדים מביכים, ששבסקי החליט להעביר את שייר מתפקיד הקלעי ונתן לו המושכות להיות רכז הקבוצה. שייר ניצל את יתרון הגובה שלו בעמדה, והוביל את דיוק לאליפות האיי.סי.סי כשהוא נבחר לשחקן היעיל של הטורניר. הכדורסל של שייר הביא את ששבסקי לומר עליו את המילים שיאפיינו את הכדורסל שלו יותר מכל: "הוא לא רכז", אמר ששבסקי", הוא שחקן חכם"

העונה האחרונה של שייר היתה עונת הקפיצה שלו, וזה קרה עוד הרבה לפני שדיוק זכתה באליפות. המספרים המדהימים שלו (כולל 31 נקודות בנצחון על איווה סטייט, במשחק ששוחק ביונייטד סנטר בשיקגו ובו צפו 500 מקרובי המשפחה וחבריו) גרמו לפרשנים להתחרות במחמאות. "הוא לא אנוכי..הוא מאוד אפקטיווי…הוא יכול לעשות הכל בהתקפה והוא שומר טוב והוא יכול לעשות את זה לאורך 40 דקות. זה כאילו שלדיוק יש שישה שחקנים על המגרש…הפעם הבאה שהוא יעשה טראש טוקינג תהיה הפעם הראשונה…..יש משהו בשייר שמייצר נצחונות". אז איך שאחרי האליפות ואחרי המחמאות הללו אף אחד באנ.בי.איי לא סופר את שייר?

חוץ מכדורסל? כדורסל בוידיאו

"כל מי שנפגש עם שייר תמיד אומר שהוא בן אדם מאוד נחמד וזה כמעט בלתי אפשרי למצוא מישהו שיגיד עליו מילה רעה", מנסה סברינה מרצ'נט את חלק מהאניגמה של שייר. "אבל האמת היא שהוא קצת משעמם. במפגשי האוהדים עם השחקנים כמעט ואין מה לדבר איתו". לשייר, מוסיפה מרצ'נט, אין הרבה תחביבים חוץ מכדורסל ומשחקי וידיאו של כדורסל, ואין לו גם הרבה חברים מחוץ לעולם הכדורסל. בשלוש השנים הראשונות שלו באוניברסיטה חלק שייר דירה במעונות עם ג'ארלד הנדרסון שמשחק היום בשארלוט בובקאטס. הנדרסון ושייר התאימו אחד לשני בגלל שלחמצן ששניהם נושמים יש מבנה עגול וצבע כתום.

את הצד היותר קליל של שייר היה אפשר למצוא אחרי הזכייה של דיוק באליפות במרץ. שייר העלה מספר טלפון לחשבון הטוויטר שלו וביקש מ-6,700 העוקבים ליצור איתו קשר. רק ששייר פרסם את מספר הטלפון של חברו לתיכון ואחרי שהאחרון קיבל יותר מאלפיים הודעות טקסט ומאות שיחות, שייר עדכן את חשבון הטוויטר שלו וביקש להפסיק להתקשר למספר. אפילו הנשיא ברק אובמה נסחף במעגל החיבה לשייר כשקרא לו, פעמיים, "מיי הום בוי" במהלך האירוח של נבחרת דיוק בבית הלבן אחרי האליפות. ואם יש אירוע אחד שמתאר טוב יותר מכל אירוע אחר את ההשפעה של שייר על הסובבים אותו, הרי זו העובדה שששבסקי לא הפסיק לבכות כשהכרוז הציג את שייר לפני המשחק הביתי האחרון שלו בדיוק, וששבסקי זה בן אדם שלא בוכה אפילו אם הוא חותך קילו בצל.

אין בי.איי

במהלך העונה האחרונה הוזמנו שחקני השנה האחרונה באוניברסיטה לארוחה השנתית לבוגרים בבית משפחת ששבסקי. במהלך הערב ביקשה אחת מהבנות של ששבסקי מהשחקנים שיספרו על הרגע הגדול שלהם בארבע שנותיהם באוניברסיטה, רגע אותו הם ינצרו לעד. כשהגיע תורו של שייר הוא אמר שהרגע הגדול שלו עדיין לא קרה והוא מאמין שזה יקרה בסוף העונה. האנקדוטות הללו, ויכולות ההנהגה של שייר, הביאו לספוקלציות שמאמנים כמו פיל ג'קסון, גרג פופביץ' או ג'רי סלואן, שאינטלגנציה, אישית ושל כדורסל, היא חלק אינטגרלי מבניית הקבוצה ושיטת האימון שלהם, יהמרו על שייר. אבל זה לא קרה.

אולי זה בגלל שהאנ.בי.איי מודל 2010 הוא ארגון שחבריו מעדיפים להמר על שחקנים סיניים שמתאמנים נגד כסאות על דניאל הורטון שצבר שלוש נקודות בממוצע למשחק בשנה שעברה בקנטקי. אם ג'ון שייר, פשוט שחקן חכם, לא יגיע לאנ.בי.איי זה אומר הרבה יותר על הליגה מאשר על שייר עצמו.

ישחקו, ישלמו

לפני המונדיאל והמשחק הרביעי בין לייקרס ובוסטון הכותרות באמריקה מתעסקות בספורט המכללות. קולורדו החליטה לעזוב לפסיפיק טן, נברסקה (שזו גרסת הפוטבול ל"שדה החלומות") תחליט כנראה לעבור לביג טן (שהוא כבר ביג 11 ממילא) ותחכה שם להחלטה של נוטרדם. ומשם אפקט הדומינו יתחיל לעבוד, בעיקר עם טקסס כאחת המתנדנדות.

אפשר לקרוא כאן טקסט מצוין של אוסטין מרפי שמסביר קצת מי נגד מה, למה ואיך כשהמסקנה כמובן היא-עקבו אחר הכסף. אבל אני חושב שזהו תחילתו של תהליך גדול בהרבה, תהליך שיתחיל בשינוי מהותי של ליגת הפוטבול. הקבוצות והליגות הללו יתרחבו במידה כזו שלא יהיה להן שום צורך בליגת המכללות והן תוכלנה להחליט על זהות האלופה במשחק פלייאוף נוסף ואחרון. הדבר השני והיותר חשוב לדעתי הוא שזה התהליך, וגם זה קשור לפרידה מליגת המכללות עצמה, שיסתיים בתמורה כספית כלשהי לשחקנים.

###

אפשר להסתכל על העונשים הכבים שהוטלו על אוניברסיטת דרום קליפורניה בכמה אופנים. אחד הקוראים היותר מסורים של הבלוג אפילו ביקש לדעת מה ההבדלים בין פיט קארול לג'ון קאליפרי (ההבדל הוא שקארול נשאר תקופה מאוד ארוכה, הצליח, שמו לא נקשר בשערוריות גיוסי שחקנים והוא בעיקר נכשל בכל שלא פיקח על הקבוצה בזכוכית מגדלת, זאת אומרת הוא סמך על ילדים עם חלב מהתיכון על השפתיים שלא יתנהגו כגילם. נאיבי קאליפרי לא נאיבי, הוא נותן הדוגמא.

אבל האינסטינקט הראשוני שלי כשקראתי על העונשים היתה: מגיע לליין קיפין.

בית ספר לכדורסל (ותרבות שבת 35)

אתם לא צריכים את הפוסט הזה כדי לדעת על ההישגים העצומים של ג'ון וודן (בשביל זה ברא אלוהים ביום השמיני את ויקיפדיה), ורונן דורפן כתב יפה מאוד על איך שוודן הבין את חשיבות האינדיבידואליזם בתוך המערך הקבוצתי (שני השחקנים הבולטים ביותר שלו, קארים עבדול ג'אבר וביל וולטון, היו גם דמויות סופר מעניינות מחוץ לאולם ועולם הכדורסל). אותי מעניין מה השושלת שהשאיר אחריו ג'ון וודן אחרי שסיים את הקריירה שלו כשהוא אלוף בפעם העשירית.

ראיתי את וודן פעם אחת. הייתי בפיטסבורג לסיבוב השני של טורניר המכללות. וודן, כרגיל, ישב מאחרי הספסל של יו.סי.אל.איי. בוגרי האוניברסיטה-חתני פרס נובל, פרס האוסקר, ביליונרים ובעליהן–עמדו בשורה נחשית, התכופפו, לחצו את ידו של וודן והמשיכו בדרכם. היה משהו בודהיסטי בוודן–הסגפנות, הצניעות, הלבוש המאופק, המשקפיים, חדות הפרצוף, מהות של "אני מורה שאתרע מזלו להיות מאמן כדורסל" (אין לי ספק שאכל בהפסקות סנדביצ'ים מוכנים מהבית, חביתה או נקניק עם גבינה על חמאה). היה לו קהל מאמינים לא קטן.

ג'ון וודן עשה מיו.סי.אל איי אלופה ושושלת יציבה בשנים ששום דבר לא היה יציב באמריקה. הוא התחיל אותה עם קנדי ושחרית ויאטנם, וסיים אותה אחרי ניקסון, הוא הכין אנשים לחיים לפני שהוא הכין שחקנים לאנ.בי.איי. הייתי מאוד רוצה לשמוע שמצאו בביתו את כתביו ורשמיו ב-35 השנים שבהם פרש מכדורסל. הייתי מת לשמוע מה הוא חושב על קאליפרי.

###

ולמי שרוצה לראות איך בנה וודן את השושלת הזו ובאיזה קונטקסט היא נוצרה, הנה עוד אחד היהלומים של מחלקת הספורט המשובחת של אייץ'.בי.או.

ההפסד של באטלר

בסופו של דבר כדורסל הוא כן הסתברות מתמטית. לאורך כל הטורניר באטלר, קבוצה התקפית די מוגבלת, הצליחה לעצור את היריבות שלה על פחות משישים נקודות. זהו פס הייצור שלה. ברגע שדיוק שברה אותו, ולו בנקודה, הטיפוס עבור באטלר הפך לגבוה מדי.

שמעתי במהלך הטורניר השוואות רבות בין הכוכב הנוכחי של מכללה קטנה מאינדיאנפוליס לכוכב עבר של מכללה קטנה מאותה מדינה. קשה לבוא בתלונות על הזריקה האחרונה, אבל הזריקה הלפני אחרונה, בפיגור של נקודה, היתה הזריקה הקריטית. בירד היה מייצר שם מצב קליעה יותר נוח, וגם אם היה מגיע לזריקה דומה כנראה שהיה משחיל אותה, או שהיה משחיל את הזריקה האחרונה, עם הקרש. ההבדלים בין גיבורים לשחקנים שאף אחד לא יזכור אותם תוך שנתיים הוא סנטימטרים. כדורסל הוא משחק של מתמטיקה וסנטימטרים.

וברכות למייק ששבסקי. את האליפות האחרונה שלו הוא לקח אחרי המתנה של תשע שנים. גם האליפות הזו הגיעה אחרי תשע שנים מאכזבות בסטנדרטים של דיוק. ברכות לששבסקי על האליפות ועל הדחייה המיידית להצעה הקוסמת מניו ג'רזי. בברוקלין אף אחד לא ייתן לו יותר משנתיים זמן. זו היתה עבודת האימון (והגיוס) הטובה ביותר בתולדות ששבסקי.

דיוק-באטלר (מחצית)

אין שום סיבה אמיתית שבאטלר אמורה להיות במשחק הזה. הכוכב הראשי שלה התאהב יותר מדי בפוזה של לא לכפות את עצמו על המשחק ולכוכב השני שלה רעדו הידיים (חמש החטאות מטווח אפס ועוד שלוש החטאות עונשין). אין שום סיבה אמיתית שלבאטלר יהיה יתרון כל כך משמעותי בכדורים החוזרים, בעיקר בהתקפה. אין שום סיבה, חוץ מהסתברויות סטטיסטיות, שדיוק לא פוגעת מהשלוש באותם אחוזים שבהם קלעה במשך כל הטורניר.

ככה שצריך לחפש את הסיבות בשכנים של הסיבות המקצועיות. באטלא בפיגור נקודה בעיקר בגלל שיש לה את אחת הקומבינציות המפחידות ביותר בעולם הספורט: אין לה מה להפסיד והיא חסרת פחד לחלוטין.

אני חושב שהשחקנים של דיוק יהיו יותר מהורהרים במחצית השניה.

דיוק חוזרת למקומה הטבעי – פוסט אורח של אלון עברון, אוניברסיטת דיוק

השבועיים הראשונים של טורניר המכללות התקבלו באוניברסיטת דיוק באדישות מסויימת. עניין של רוטינה. דיוק, בניגוד לצפון קרולינה, תמיד מגיעה לטורניר המכללות, אבל בניגוד לצפון קרולינה, דיוק של שש השנים האחרונות תמיד מצאה דרך לסיים את הטורניר מוקדם מן הצפוי. אפילו הנשיא אובמה, נשיא שהידע שלו בכדורסל כנראה גדול יותר מהידע שלו בפוליטיקה מזרח תיכונית (וזה לא אומר שהוא חסר ידע בפוליטיקה מזרח תיכונית) שם את דיוק בבראקט שלו בעלית 8 רק בגלל לחץ של רג'י לאב, אחד היועצים הבכירים שלו ושחקן עבר בדיוק. ככה זה כשמתרגלים לפינוקים בעידן ששבסקי. שש שנים בלי פיינל פור נראות כמו נצח.

אבל מרגע העלייה לפיינל פור, דיוק הפסיקה להיות אוניברסיטה שולטת והפכה לאקסטנציה לקבוצת הכדורסל שלה. מרצים דוחים דד ליין לעבודות, שיעורים מבוטלים, חנויות המזכרות האריכו את שעות פעולתן ובכל צומת מרכזית באוניברסיטה הוקמו דוכני מזכרות מאולתרים שמציעים למיעוט הלא עשיר בדיוק סחורה לא מקורית.

ביום שני בבוקר (לפני שבוע), אחרי שדיוק הבטיחה את מקומה בפיינל פור עם נמצחון על ביילור, החלה מכירת הכרטיסים לאוהדי דיוק. המכירה היתה מיועדת רק לחברי המועדון (Iron Duke). דמי החברות השנתים עומדים על מינימום 100 דולר והמקסימום הוא הרבה יותר. מיותר לציין שעד הצהריים אזלו כל הכרטיסים. בנוסף הגרילה האוניברסיטה כרטיסים גם לסטודנטים. 600 המאושרים שעלו בגורל נפרדו מ 25 דולר אבל קיבלו חוויה של פעם בחיים. שאר האוהדים שרוצים לנסוע תלויים עכשיו בחסדיהם של הספסרים. אתרי האינטרנט מלאים במוכרים, המחיר המינימלי הוא 300 דולר וגם זה בקומה השישית של לוקאס אויל, האצטדיון שמשמש בעיקר כמגרשה הביתי של האינדיאנפוליס קולטס. איך יראו כוכבי דיוק מהקומה השישית קשה לדעת וזה גם נשמע הרבה, 300 דולר למקום ממנו אפילו פייטון מאנינג נראה קטן.

עבור אילו שויתרו על הנסיעה קיימות מספר אלטרנטיבות לצפות בו. בדרך כלל היה ניתן לראות את המשחקים על מסך ענקי באצטדיון הפוטבול אבל האוניברסיטה החליטה לוותר על זה ולהקרין את המשחקים על המסך הגדול שיוצב בקאמרון אינדור סטדיום, אצטדיון הכדורסל של דיוק. גם אפשרות זו בעייתית מכיוון שהכניסה לאיצטדיון תותר רק לסטודנטים. כנראה שסטודנטים משתוללים בקאמרון נראים טוב יותר בטלויזיה. רוב האנשים מתארגנים בקבוצות. חלקם יארגנו מסיבות פרטיות בבתים וחלקם יצאו לאחד הברים באיזור הקמפוס.

האוניברסיטה עצמה מוציאה מדי יום לפחות שני מיילים עם סיפורים על מה שצפוי בסוף השבוע: איפה מותר לחנות, איפה מותר להיות ואפילו את מה מותר לשרוף. עד העלייה לגמר חל איסור גורף על הסטודנטים להדליק מדורות ברחבי הקמפוס, אבל האחרי העלייה לגמר יכולים הסטודנטים להדליק מדורות באזור מסוים בקמפוס לפי אישור ממכבי האש של דורהם. השמועה האחרונה מספרת על כך שהסטודנטים מתכוונים לשרוף את כל הספסלים באוניברסיטה.

בלי קשר לתוצאת המשחק הלילה מצפה לשחקני דיוק קבלת פנים רשמית ביום שלישי בצהריים בנוכחות האוהדים. הציפיות והאופטימיות שוטפים כעת את האוניברסיטה. אף אחד לא מאמין, לטורניר חוקים משלו או לא, שבאטלר יכולה לעצור את דיוק. ההבדלים בתקציבי הכדורסל (מעל 13 מיליון דולר בדיוק, הגבה ביותר באמריקה, מול הפחות משני מיליון של באטלר) אמור לתת את אותותיו על המגרש, אם כי לא ביציעים, שם מצפה לבאטלר המקומית יתרון גורף.  

 מייק ששבסקי הוא אייקון כדורסל עם שלוש זכיות ומדליית זהב אולימפית. הוא גם מחבר ספרי מוטיבציה ומנהיגות. ברד סטיבנס, המאמן פני תינוק של באטלר, עזב קריירה מבטיחה בעולם העסקים כדי לרדוף אחרי החלום שלו. סטיבנס הוא כנראה אחד הקוראים של ספרי ששבסקי. הלילה הוא יכול לכתוב את האגדה שלו, להפוך חלום למציאות ולהוכיח, בעולם כדורסל המכללות לפחות, שדוד עדיין מסוגל להביס את גוליית ושסינדרלות לא הולכות לישון בחצות.

 

 

בדיוק

מבחירה, לא ראיתי אתמול את דיוק-ווסט וירג'יניה. בשבוע ספורט נוראי (מינכן-מנצ'סטר-שאלקה) לא היתה לי שום סיבה להאמין שדיוק לא תעפיל לגמר. אז הלכתי לראות את ג'ף מילס מתקלט עד 12 בצהריים.

אבל עכשיו, אחרי שראיתי את התקציר אני מגיע למסקנה שזו הקבוצה הכי טובה והכי מאומנת של ששבסקי. ברור שבשנות התשעים היה שם הרבה יותר כשרון, אבל הכשרון הזה גם חיפה על החסרונות של דיוק וגם לא איפשר לתת לששבסקי את קרדיט האימון שמגיע לו. הקבוצה הנוכחית היא קבוצה כמעט מושלמת עבור כדורסל קולג'ים: שלושה גאנרים שמסוגלים לשחק בכל אחד מתפקידי הגארד וארבעה גושי בשר עם קואורדינציה. בלי כשרונות על, הקבוצה הזו גם מקבלת זהות ששבסקית.

בשבועיים האחרונים אני מנהל ויכוח אינטרנטי עם דורפן. אני טוען ששייר יהיה בשנה הבאה באירופה. דורפן שולח לי אחרי כל משחק את הנתונים הסטטיסטיים כדי להוכיח לי ששייר הולך להיות שחקן אנ.בי.איי לגיטימי, שהוא גיימר. פעם חשבתי ששייר יהיה עוד רכז לבן בדיוק, כזה שמצטיין באוניברסיטה ואז הולך לראשון לציון או נהיה עוזר מאמן. היום אני מסכים קצת עם דורפן, אבל עדיין חושב ששייר יחתים את הפספורט שלו בנמלי תעופה אירופאיים. הוא חכם מדי בשביל האנ.בי.איי.

ולגמר עצמוף דיוק היא כמובן הפייבוריטית הברורה. אבל באטלר עברה את מישיגן במשחק די חלש ודיוק שיחקה כדורסל כמעט מושלם. אני חושב שדיוק תעצור את רצף הנצחונות של באטלר, אבל אני חושב שזה הולך להיות הרבה יותר קשה מההימורים הראשונייים.

יסודות כדורסל

צריך לתת קרדיט היכן שמגיע קרדיט, אז קרדיט למייק ששבסקי שהבין במחצית שדיוק לא יכולה לקלוע שלשות במשך כל המשחק כפי שעשתה בחצי הראשון. אז דיוק התחילה ללכת פנימה, מה שהוביל לתופעה מדהימה: השופטים התחילו לשרוק על כל נגיעה. אם אני זוכר נכון, דיוק הלכה לקו עשר פעמים בחמש הדקות הראשונות של החצי הראשון. זו עובדה משמעותית בכדורסל לבן.

מי שרוצה מבט קרוב יותר על ההבדל בין השריקות צריך להסתכל רק על ההבדל בקרב ההישררדות בין שני הסנטרים לאחר שנקלעו לבעיית עבירות. אני לא אומר שדיוק לא הרוויחו את השריקות הללו ביושר, כשאתה מצליח כמו שדיוק מצליחה וכשהמאמן שלך הוא גם מאמן הנבחרת הלאומית, השופטים הולכים להיות מאוד נדיבים איתך.

זו היתה תצוגה ששבסקית טיפוסית: מלחמה על כדורים חוזרים, קבלת החלטות נכונה, שלשות קריטיות והרבה לב.  זו היתה גם קבוצה ששבסקית טיפוסית: אני לא יכול לדמיין שחקן אחד שהולך להיות שם שחקן שביעי באנ.בי.איי.

ביילור אולי הפסידה, אבל עוד שנתיים כאלו והיא כבר תקבל שריקות כשהיריב מטפס לה על הגב. בניגוד לדיוק, ראיתי שם לפחות שלושה שחקנים שימצאו נישה במקצוענים. יסודות כבר יש להם: אף אחד לא יודע לסגור לריבאונד והם סיימו התקפה מתפרצת-שלושה שחורים על מגן לבד אחד–בהחטאה של שתי זריקות עונשין. זו הבעיה עם מתפרצות: אין לך מספיק זמן להסתכל אחורה על המאמן ולהבין מה הוא מצפה ממך לעשות.

עוד הפתעה בהתהוות

בניגוד לניחושים הקודמים, אני כותב הפתעה בהתהוות למרות שהקבוצה המפתיעה עדיין נמצאת בפיגור של חמש נקודות עמוק בתוך החצי הראשון. אני כותב את זה בגלל שההבדלים באתלטיות ובמהירות בין שתי הקבוצות הללו הם כל כך גדולים שדיוק תצטרך לקלוע שלושת באותו קצב מטורף שבו קלעה בחצי הראשון כדי להישאר במשחק.

זו התמודדות רצינית בין כדורסל של קליעה ותרגילים לכדורסל של אתלטים. אני לא רוצה להיכנס כאן לסטריאוטיפים, אבל מדובר בכדורסל שחור נגד כדורסל לבן. בינתיים, עד שסיימתי את הפוסט, ביילור כבר ביתרון שש.