תמונה אחת שווה אלף שניידרים

יצא לי להיות מעורב בכמה שיחות מאוד מעניינות במהלך השהות הקצרה שלי באמסטרדם. שטנו חצי עירומים על סירה בין התעלות ודיברנו על הבחירות בהולנד ואיך שאם במדינה כה טולרנטית התושבים פנו בצורה כל כך גורפת נגד האוכלוסיה המוסלמית, צריך להפסיק לחפש את האשמה רק בעולם המערבי. ומישהו אמר שזה רק מיעוט ואחר אמר שאם זה המיעוט, אז כדאי שהרוב המוסלמי יקח את האחריות לידיו. והמקומיים התנצלו והראו לי באיי פון שרוב הבוחרים של המפלגה הגזענית בהנהגת חירט וילדרס בכלל מגיעים ממקומות שבהם בכלל אין אוכלוסיה מוסלמית. אתה פוחד ושונא בעיקר את מי שאתה לא מכיר, הם הדגישו.

אחר כך דיברנו קצת על כדורגל ואיך שהחצי היותר מתוחכם של הולנד די נגעל מהנבחרת, בעיקר במשחק הגמר הברוטלי שלה, ואיך שהנבחרת הזו היא בושה למורשת הכדורגל ההולנדית הקריאטיבית, הסקסית, מלאת ההשראה. "גם קרויף ורנסנברינק לקחו אותנו למקום שני", הם אמרו ונתנו לי להרגיש שאם יש דבר אחד שיותר גרוע מזה שהולנד הפכה לגרמניה זו העובדה שגרמניה הלכה בכיוון הנגדי.

כשירדנו חשבתי שיש קשר בין שני הנושאים הללו. שהולנד 2010 נבחרת הולנדית. היו בה אמנם בני מיעוטים ובני מהגרים, אבל הם היו כאלו שקיבלו על עצמם את הרוח ההולנדית, ןלא תיבלו אותה במקורות שלהם (היחיד שעשה זאת עלה מהספסל לפרקי זמן מאוד קצובים וקצרים). לא היתה פה את הערסיות של קלייברט או את הבריונות הטכנית של דווידס, או את הגאונות הפשטנית של חוליט.

וה די העציב אותה, והייתי זקוק למשהו שיזכיר למה, למרות כל תהפוכותיה, זו העיר שאני הכי מתרגש להגיע אליה, העיר היחידה שאני יוצא בה מהתחנה המרכזית וחייב לזרוק את התיקים על הרצפה ולעמוד ולתת לה לחבק אותי כמה דקות. ואז ראיתי את הפוסטר הזה.

הצד האחר של נבחרת גרמניה

החלטתי לתת פה לינק לכתבה שכתבתי היום ב"הארץ", על חרושת השמועות סביב הזהות המינית של חצי מסגל נבחרת גרמניה. אני חושב שהפרשיה הזאת מוציאה את הצד המאוד מכוער באישיות של מיכאל באלאק. גם חוסר היכולת שלו לפרגן לנבחרת שהגיעה להישג דומה לנבחרת שהוא הנהיג בקמפיין האחרון, ובעיקר השיטה: לקשר בעקיפין (וביום חתונתו של הקפטן המחליף פיליפ להאם) בין הנרפות נגד ספרד להעדפות המיניות של שחקני ההרכב. זאת אומרת, בעולם של באלאק, הומו שווה נרפות.

אני לא מחזיק אצבעות שהבת שלי תהיה לסבית, או לא. אני מקווה, מתפלל, שאם יום אחד היא תזהה את עצמה כחד מינית ומישהו יצעק ברחוב "יה חתיכת לסבית", היא תרים את הראש בגאווה.

גביע עולמי 25-מאראדונה, פלה, זידאן. צ'אבי?

אחרי שאיקר קסיאס גמר את הליהוק שלו לסרט הבא של אלמודובר. אחרי שהשחקנים העבירו את הגביע מאחד לשני ונתנו את אקורד הסיום למאמן דל-בוסקה (אהלן ריאל!!), עבר הגביע העולמי לדקה שלמה לאיש שספרד חייבת לו את הניצול המקסימלי של דור הזהב שלה.

אחרי כמעט שמונים דקות של כדורגל, הבנתי את מי צ'אבי מזכיר לי: הוא משחק כדורגל של זידאן. אולי בתפקיד אחר ותחת הגדרות אחרות, אבל הכדורגל דומה: כדורגל של נגיעות, של שטחים ריקים, כדורגל פשוט. ברור שצ'אבי יכול לעשות בכדור דברים שהכדור לא האמין על עצמו שהוא יכול לעשות, אבל למה לו? הכדורגל של צ'אבי, כמו זידאן בעבר, מפשיט את המשחק מהתסבוכים שלו, מהטקטיקות, ממאמנים עם שיטות ומחברות. תן, רוץ לשטח מת, קבל, אני שוב פנוי בתור אופציה. הכדורגל של ספרד באליפות הזו (וגם במשחק הגמר נגד גרמניה באליפות אירופה לפני שנתיים) הוא כדורגל צ'אביאסטי, בינארי. למה צריך זיקוקי דינור וחמישיות, אם אפשר לתת את האחד אפס היציב?

ובקשר לכותרת: אני לא אומר שצ'אבי נמצא ברמה הזו של השחקנים ברמה ההיסטורית או ברמה האישית. אני רק אומר שההישגים הקבוצתיים שלו, בנבחרת ובברצלונה, בשנתיים האחרונות, הופכים את החיבור של צ'אבי לשמות אלו לויכוח לגיטימי.

גביע עולמי 24-כשהפחד נעלם

"תגיד, אתה לא פוחד?" שאל אותי חבר אחרי שכתבתי לו שאני נוסע למזרח לפאבים ולמקומות ריכוז של אוהדים גרמניים מהימין הקיצוני, כדי לבדוק איך מסתדרת האהדה העצומה שלהם לנבחרת עם האינטגרציה שהביאה אליה נציגים מפולין, גאנה, טורקיה וטוניזיה. לא פוחד, אמרתי לו. אם יש משהו שלמדתי מההיתקלויות שלי עם הימין הקיצוני אז זה שהם ממש מתעבים פחד. ולהיפך: אם אתה ניגש אליהם בחוסר פחד מוחלט, הם מכבדים אותך כמו אורח באוהל בדווי. כמו כלבים, הוא אמר לי.

וגם כמו הנבחרת הגרמנית מודל 2010. כל נבחרת שהעזה לתת לנבחרת הזו קצת כבוד, נבחרת שהראתה שברירים של פחד, נדרסה. הסרבים לא ספרו אותם, וגם הגנאים. השערים המוקדמים של גרמניה נגד אנגליה וארגנטינה עיוותו את המציאות האמיתית לגבי הנבחרת הגרמנית, והמציאות הזו נחשפה במלואה בתבוסת האחת אפס נגד ספרד. גרמניה עשתה במכנסיים. ככה זה כשמשנים תדמיות. הכדורגל של הגרמנים אולי נעים יותר, עם יותר טיפול בכדור, ויותר זרים, אבל הם גם גונבים בחומות נגד כדורי עונשין והם מפחדים. אף נבחרת גרמנית בעבר לא שידרה כזה פחד כמו גרמניה בשני המשחקים האחרונים שלה נגד ספרד.

ספרד הולכת לפגוש יריבה הרבה יותר עקשנית בגמר. עקשנית ולא פחדנית כמעט באותה מידה. הולנד עוד לא הפסידה נקודה אחת בטורניר. ביום שבת אני על רכבת לאמסטרדם.

גביע עולמי 23-הקייס נגד גרמניה

1. הסטטיסטיקה הולכת נגד הגרמנים. אין שום סיכוי שגרמניה תשחק משחק שלישי ברציפות ברמה שהיא שיחקה את שני המשחקים האחרונים. ואין שום סיכוי שהספרדים ישחקו משחק בינוני בפעם השישית בטורניר.

2. וגם צורת המשחק. הספרדים לא פגיעים נגד ההתקפה המתפרצת. הלחץ שלהם הוא לא הפקרותי כמו אנגליה ובעיקר ארגנטינה. הוא יותר מכבשי.

3. הגובה נגדה. גרמניה כובשת בנגיחות. לא משימה קלה נגד קסיאס, פויול ופיקה.

4. יש דיון בבלוג של דורפן לגבי השאלה האם אנחנו אמורים, לאור הנסיבות החדשות, לחוש אהדה כלפי הגרמנים. אם אני אגיד שכן, אני אצא מתחסד. אני לגמרי בעד נבחרת המהגרים, והסגנון השוטף והמהנה, והליברליות הגרמנית (כמעט אי בודד כיום באירופה), אבל בכל שלב ושלב מצאתי סיבה לאהוד את הקבוצה היריבה. אני לא יכול לשים את האצבע על הסיבה המדוייקת. אבל אני חושב שבסופו של עניין הליברליות הגרמנית היא משהו ששייך למיעוט אליטיסטי. יש סיבה מסויימת שהבילד הוא העיתון הכי נמכר באירופה, והסיבה היא שהקוראים שלו, הרוב הגרמני, מעוניין בנשים חשופות חזה, ובידיעות של 80 מילים ובזרים שעושים בשבילו את העבודה השחורה או לוקחים בשבילו את הגביע העולמי.

אני לא יכול לתמוך בגרמנים בגלל שכיהודי שחום עור אני נתקל בגזענות הזו מדי יום ביומו, מהרגע שאני לוקח את מאיה לגן, שאני פותח מגזין אמריקאי בחשמלית, עומד בתור (ואנשים חולפים על פני כאילו שאני אוויר שחור) ועד שאני מזמין את החשבון במסעדה טרנדית. אני לא יכול לתמוך בגרמנים מפני שלא הפסיקו להרוג יהודים בגלל הארה אתית כלשהי, אלא רק בגלל שהפסידו במלחמה. איני יכול להיות שמח בשמחתם מפני שמעולם לא טיפלו בסרטן שלהם ועד היום הוא שולח שלוחות לכל עבר, לפעמים בדמות צלבי קרס בגן משחקים שאנחנו הולכים אליו מדי יום. איני יכול לתמוך בהם מפני שבגלל חוקים מסויימים פועלת בגרמניה מפלגה נאצית לכל דבר ועניין, ואני חשבתי שזה הלקח הגדול ביותר מהמשטר הנאצי, אפילו גדול יותר מלא להרוג יהודים, שאסור אסור אסור למלא את החוק כי הוא החוק, או כי הממשלה אמרה.

5. כמובן שאין לי שום בעיה אם מי שתומך בגרמנים. זהו דור אחר (למרות שלפעמים, באמצע המשחק, אני לא יכול להתאפק מלדמיין את שוויינשטייגר במדים), וזה כדורגל אחר, ובאחוזים, ההולנדים היו הרבה יותר גרועים מהגרמנים בלהסגיר יהודים. דווקא יש לי בעיה עם חלק מהמצגות שמנסות להבהיר לקהל הקוראים מדוע חל איסור בשמחה בעת נצחון גרמני. עינב שיף, מבקר תרבות ב"וואלה", כתב על זה כאן.

תרגמתי את הדעה של שיף לאשתי ועוד לפני שסיימתי היא כבר שאלה אם זה מבקר תרבות, מה יגידו האזרחים הפשוטים. השפיטה של שיף כלפי הנבחרת הגרמנית וגרוע מכך, כלפי אלו שמעיזים לאהוד אותה, היא שפיטה מגמתית. האמירה שלו לפיה הכדורגל שואב את קיומו מהלאומנות (או משהו בסגנון) אינה תואמת את חוסר אהדתו. מה לעשות, גרמניה של 2010, היא אי של ליברליות בים של גזענות כלפי מהגרים ביבשת. יותר מכך, העולם התרבותי שאליו שייך שיף ועליו הוא כותב, היה נראה עלוב הרבה יותר אם גרמניה לא היתה מדינה שרואה בתרבות ערך עליון וגלובלי. אני לא בטוח ש"ואלס עם באשיר", סרט ששיף כרע ברך לפניו, היה בכלל מגיע למסך, אם כמה מפיקים וקרנות גרמניים לא היו רואים את ערכו התרבותי והמוסרי.

אבל הכל היה נסלח אם שיף היה מוותר על הקיקר שלו, השורה המסיימת של הדעה שלו. "היו מקבלים אותו בקלות ככותב מהשורה ב'דר שטורמר'", אמרה לי האשה כשתרגמתי לה את הסטריאוטיפ היהודי הדוחה ששיף ניכס לעצמו.

גביע עולמי 22-הייתם מגלגלים איתם?

1. שלום ללואיס אלברטו סוארז. היה פה דיון קצר לעצם המעשה של סוארז בדקה האחרונה של ההארכה ברבע הגמר נגד גאנה. אתי או לא אתי, והאם הוא היה צריך להיענש בהרחקה משני משחקים. סוארז לקח החלטה: הוא הולך לעבור עבירה והוא מוכן לספוג את העונש עבורה עבור הקולקטיב. זה היה, בשבילי, אחד הרגעים הטהורים וההירואיים של הטורניר הזה. סוארז התיישב על הכסא החשמלי. זו ממש לא הבעיה שלו שגיאן אסמואה לא לחץ על השאלטר הנכון.

2. אם גרמניה מנצחת הלילה אנחנו בדרך לגמר היסטורי, שחזור של זכרון הילדות השני שלי (אחרי מלחמת יום כיפור והריצה לבונקרים). אם זה יקרה אני חושב שהולך להיכתב כאן צדק היסטורי. מעוות, אבל צדק היסטורי.

3. מה יש לנבחרת ההולנדית הזאת? נבחרות הולנדיות קודמות היו מלאות בשחקנים סימפטיים (כשחקנים, לא כבני אדם). קרויף, נייסקנס, רנסנברינק, האן, ברגקאמפ. היתה גם תקופת קלוייברט ודווידס וסידורף שאולי היו פחות נחמדים אבל לא היית מתנגד לצאת איתם ללילה באמסטרדם. מעקב סקרני אחרי הסגל ההולנדי הבהיר לי שמהבעת הפנים של שניידר דרך הסנטר של ון בומל ועד האנרגיות המוטרפות של קויוט, אין שם אף שחקן שהייתי רוצה לשבתאיתו על ג'וינט ובירה בקופי שופ.

אבל הייתי הולך איתם לגמר הגביע העולמי.

###

לא שכחתי ואני לא מתעלם. אני אתייחס לשוק השחקנים החופשיים באנ.בי.איי בשניה שאני אתעורר מהעלפון אליו נפלתי אחרי ההחתמה של סטודומאייר בקליפרס של החוף המזרחי.

גביע עולמי 21- תהיות ורבע

1. הבלוג קצת מבולבל. אם צ'אבי מספר 6 בברצלונה ואינייסטה מספר 8, למה בנבחרת המספרים הפוכים.

2. האם דל בוסקה יניף את הדגל ולא ישתף את טורס עד שזה ממש הכרחי? בכל פעם שטורס עוזב הכדורגל הספרדי הופך לקרנבלי.

3. האם היכולות של טורס, מסצ'רנו, צ'אבי אלונסו וג'רארד אמורות לתת הנחה לרפא בניטז?

4. איך זה שפרגי לא הצליח לטפח את פורלאן?

5. על גרמניה אני לא כותב. גם בגלל שכתבתי למחר עבור "הארץ" וגם בגלל שכל מילה רק תגרע. ובכל זאת: יש מצב שקווין פרינס בואטנג הוא האמ.וי.פי של הגרמנים?

גביע עולמי 20-הקייס של גרמניה

הנה לינק מהארץ על הסיבות, לדעתי, להצלחה הגרמנית: http://mondial.haaretz.co.il/?s=2647

איזה מתח מטורף. הולך להיות משחק ענק, ככה תחושת בטן. כבר הייתי עם הילדה בבית הכנסת ומאז שחזרנו השכנה לא מפסיקה להתאמן עם הכינור על המרפסת.

עוד שני דברים קטנים: נשארנו רק עם נבחרות שמשחקות כדורגל חיובי, ואם גרמניה תזכה השנה, היא תהיה אחת האלופות הראויות אי פעם. תסתכלו רק את מי היא היתה צריכה לנצח כדי לזכות.

גביע עולמי 19-דונגה ותסביך הגדלות

פאקינג שיט. זה כל מה שאני יכול להגיד על ההימור הרציני הראשון שאני לוקח ומצליח לי, אבל שאני לא מוצא זמן להרים אותו לבלוג. טוב, לפחות יש לי עדים (כולל פול הימורים רשמי) ותירוץ מצויין. אתמול והיום הייתי היהודי היחיד בין 4700 קתולי מטורפים בבוואריה באמפיתאטרון שהציג מחדש את ימיו האחרונים של ישו.

אני מתרשם מהתוצאה היום, אבל אני לא ממש מופתע. דונגה יכול להחליט על סגלים והרכבים אבל הוא עדיין לא מסוגל להשתיל מנטליות. ההתפרקות הברזילאית הוכיחה את זה, ואז, בעשרים הדקות האחרונות, ברזיל היתה חייבת את מי שדונגה לא הזמין לסגל–שחקן שיהיה מסוגל להפוך את המשחק הזה בכוחות עצמו. למעשה, דונגה היה הקורבן של הגאוותנות-שחצנית שלו. הוא הגיע לדרום אפריקה עם הרכב שלא היה אמור בשום פנים ואופן להיקלע למצב שאליו נקלעה ברזיל במשחק האחרון.

ואסור לשכוח את ההצלחה ההולנדית. כתבתי את זה כבר לפני המשחק הזה: הולנד שינתה אישיות. שילך לעזאזל המשחק היפה אם הוא לא מביא תוצאות. אני חושב שהמשפט האחרון מתאר בדייקנות את הקריירה העכשווית של וסלי שניידר.

גביע עולמי 18- שטח חי

אפשר להתעכב כמובן על העובדה שהשופטים עשו מקשה אחת להתעלל במונדיאל הזה. אני דווקא רוצה להתעכב על כל המהלך שקשם לשער. וייה לצ'אבי, צ'אבי אלונסו לראמוס, אינייסטה ליורנטה, אינייסטה לצ'אבי לוייה. אם יש בשורה אחת מהמונדיאל הזה, הרי היא ההעתקה המושלמת למשחק של ברצלונה. כיוון שיצא לי לראות את הקבוצה הזו יותר מעשר פעמים בעונת האליפויות ההיסטורית שלו, אני יכול להגיד שלמדתי משהו אחד: בברצלונה השטח הוא הטקטיקה העיקרית, הכדור הוא רק כלי.

המהלך הזה, שכמובן שמעורבת בו שליטה נהדרת בכדור וחילופע מסירות גאוניים בין מגינים צפופים, היה התמצית של התורה הזו. כל אחד מהמוסרים רץ מיד למקום אחר אחרי המסירה, פינה שטח. צ'אבי הוא אחד מגאוני הדור של השיטה הזו. הריצה של וייה לשטח מת בידיעה שהכדור איכשהו יתגלגל אליו הוכיחה שברצלונה שילמה כסף קטן עבורו.

כשהשיטה הזו מאומצת על ידי השחקנים, היא מעלימה שיטות אחרות. שחקנים של ריאל כמעט ולא שותפים למהלכים ההתקפיים בנבחרת (מלבד ראמוס שלגמרי הפנים את העובדה שהריצות שלו לשטחים מתים יתוגמלו על ידי הקשרים). שניים מעשרים השחקנים הטובים באירופה משחקים רק חלקי משחקים, אם בכלל. השיטה הזו העלימה את רונאלדו, שחקן שהשטח הוא רק כלי שעליו הוא יכול להדגים את המשחק המקדים שלו עם הכדור. קאקה הוא דוגמא הפוכה: בריאל הוא מת ובברזיל הוא פורח כמעט בלי לגעת בכדור.

כמובן שם ספרד מגלה שהרבה יותר קל ליישם את השיטה הזה, כשהכוכב שלך הוא דווקא זה שמשחק נגד השיטה.