קטגוריה: טוהר הספורט
גביע עולמי 23-הקייס נגד גרמניה
1. הסטטיסטיקה הולכת נגד הגרמנים. אין שום סיכוי שגרמניה תשחק משחק שלישי ברציפות ברמה שהיא שיחקה את שני המשחקים האחרונים. ואין שום סיכוי שהספרדים ישחקו משחק בינוני בפעם השישית בטורניר.
2. וגם צורת המשחק. הספרדים לא פגיעים נגד ההתקפה המתפרצת. הלחץ שלהם הוא לא הפקרותי כמו אנגליה ובעיקר ארגנטינה. הוא יותר מכבשי.
3. הגובה נגדה. גרמניה כובשת בנגיחות. לא משימה קלה נגד קסיאס, פויול ופיקה.
4. יש דיון בבלוג של דורפן לגבי השאלה האם אנחנו אמורים, לאור הנסיבות החדשות, לחוש אהדה כלפי הגרמנים. אם אני אגיד שכן, אני אצא מתחסד. אני לגמרי בעד נבחרת המהגרים, והסגנון השוטף והמהנה, והליברליות הגרמנית (כמעט אי בודד כיום באירופה), אבל בכל שלב ושלב מצאתי סיבה לאהוד את הקבוצה היריבה. אני לא יכול לשים את האצבע על הסיבה המדוייקת. אבל אני חושב שבסופו של עניין הליברליות הגרמנית היא משהו ששייך למיעוט אליטיסטי. יש סיבה מסויימת שהבילד הוא העיתון הכי נמכר באירופה, והסיבה היא שהקוראים שלו, הרוב הגרמני, מעוניין בנשים חשופות חזה, ובידיעות של 80 מילים ובזרים שעושים בשבילו את העבודה השחורה או לוקחים בשבילו את הגביע העולמי.
אני לא יכול לתמוך בגרמנים בגלל שכיהודי שחום עור אני נתקל בגזענות הזו מדי יום ביומו, מהרגע שאני לוקח את מאיה לגן, שאני פותח מגזין אמריקאי בחשמלית, עומד בתור (ואנשים חולפים על פני כאילו שאני אוויר שחור) ועד שאני מזמין את החשבון במסעדה טרנדית. אני לא יכול לתמוך בגרמנים מפני שלא הפסיקו להרוג יהודים בגלל הארה אתית כלשהי, אלא רק בגלל שהפסידו במלחמה. איני יכול להיות שמח בשמחתם מפני שמעולם לא טיפלו בסרטן שלהם ועד היום הוא שולח שלוחות לכל עבר, לפעמים בדמות צלבי קרס בגן משחקים שאנחנו הולכים אליו מדי יום. איני יכול לתמוך בהם מפני שבגלל חוקים מסויימים פועלת בגרמניה מפלגה נאצית לכל דבר ועניין, ואני חשבתי שזה הלקח הגדול ביותר מהמשטר הנאצי, אפילו גדול יותר מלא להרוג יהודים, שאסור אסור אסור למלא את החוק כי הוא החוק, או כי הממשלה אמרה.
5. כמובן שאין לי שום בעיה אם מי שתומך בגרמנים. זהו דור אחר (למרות שלפעמים, באמצע המשחק, אני לא יכול להתאפק מלדמיין את שוויינשטייגר במדים), וזה כדורגל אחר, ובאחוזים, ההולנדים היו הרבה יותר גרועים מהגרמנים בלהסגיר יהודים. דווקא יש לי בעיה עם חלק מהמצגות שמנסות להבהיר לקהל הקוראים מדוע חל איסור בשמחה בעת נצחון גרמני. עינב שיף, מבקר תרבות ב"וואלה", כתב על זה כאן.
תרגמתי את הדעה של שיף לאשתי ועוד לפני שסיימתי היא כבר שאלה אם זה מבקר תרבות, מה יגידו האזרחים הפשוטים. השפיטה של שיף כלפי הנבחרת הגרמנית וגרוע מכך, כלפי אלו שמעיזים לאהוד אותה, היא שפיטה מגמתית. האמירה שלו לפיה הכדורגל שואב את קיומו מהלאומנות (או משהו בסגנון) אינה תואמת את חוסר אהדתו. מה לעשות, גרמניה של 2010, היא אי של ליברליות בים של גזענות כלפי מהגרים ביבשת. יותר מכך, העולם התרבותי שאליו שייך שיף ועליו הוא כותב, היה נראה עלוב הרבה יותר אם גרמניה לא היתה מדינה שרואה בתרבות ערך עליון וגלובלי. אני לא בטוח ש"ואלס עם באשיר", סרט ששיף כרע ברך לפניו, היה בכלל מגיע למסך, אם כמה מפיקים וקרנות גרמניים לא היו רואים את ערכו התרבותי והמוסרי.
אבל הכל היה נסלח אם שיף היה מוותר על הקיקר שלו, השורה המסיימת של הדעה שלו. "היו מקבלים אותו בקלות ככותב מהשורה ב'דר שטורמר'", אמרה לי האשה כשתרגמתי לה את הסטריאוטיפ היהודי הדוחה ששיף ניכס לעצמו.
מתויק תחת אנטישמיות חדשה-ישנה, טוהר הספורט, כדורגל
כמה סוגיות משפטיות
1. השופט במשפט הגירושין של דווין וויד ואשתו סיובאן הוציא צו מעצר נגד סיובאן וקבע שהיא יכולה להשתחרר בערבות עצמית של 10,000 דולר. החלטת השופט הגיעה לאחר שסיובאן לא הגיעה לדיון במשפט הגירושין בין בני הזוג, וזאת למרות האזהרות כלפיה לאחר היעדרויות קודמות. מה שמעניין אותי במיוחד במשפט הזה הוא הדיונים לגבי הזמן שווייד רוצה לבלות עם שני ילדיהם (גילאי 2 ו-8), לשוחח איתם בטלפון, לאסוף אותם מבית הספר, להיות הורה. הדיון האחרון היה בכלל סביב התביעה של כוכב הכדורסל להעברת האחזקה בילדים לרשותו.
אני מבין שזו דרישה כמעט נורמלית, אבל היא לא כל כך נורמלית בעולם הספורט המקצועני. מה דווין ווייד-כוכב על, איש יפה בטירוף ועל סף חוזה מקסימום בשוק ענק של פרסומות-צריך שני ילדים על הראש. מה הוא צריך לחשוב על הרוטינות של להיות אב כשכל הפיתויים ממתינים לו בחוץ. השאלות הללו מתעצמות כמובן כשלוקחים בחשבון את אורח החיים של ספורטאי מקצועני, את הסלבריטאות, את סביבת העבודה שלו ואת חבריו לעבודה.
דווין וויד הוא שחקן כדורסל עצום. על הדרך הוא מראה שלהיות ספורטאי על לא סותר לקיחת אחריות על החיים שלו ושל ילדיו.
2. סוכניות הידיעות אסושיאייטד פרס החליטה על הצבעה חוזרת לתואר "רוקי השנה בהגנה" שבו זכה בריאן קושינג מיוסטון, לאחר שהתגלה שקושינג השתמש בסמים אסורים.
עד עכשיו דנו בבלוג הזה בעובדה שליגת הפוטבול והקומישינר שלה, רוג'ר גודל, החליטו לשים את עצמם מעל החוק והמשפט האמריקאי, והנה יש לנו כאן מקרה ששחקן נתפס, ערער, הליגה החליטה לתת לו לשחק עד הישמע הערעור וברגע שהחליטה שהוא אכן אשם הישעתה אותו לארבעת המשחקים הראשונים של השנה הבאה. באה סוכנות הידיעות והחליטה לא רק להיות מחוקק עליון אלא גם מנהרת זמן בפני עצמה.
שזה בסדר, אבל אז חייבת אסושיאייטד פרס ללכת עד הסוף: הצבעה חוזרת לבחירה במרק מגווייר כשספורטאי השנה ב-1999, הצבעה חוזרת בכל פעם שרוג'ר קלמנס זכה בתואר זורק השנה או בארי בונדס בתואר חובט השנה.
בינתיים, ברגע של פכחון, נמנו אתמול בלילה הצבעותיהם של חמישים העיתונאים שאחראים לבחירה. קושינג זכה שוב.
3. ב-29 אפריל התקיימה תחרות אתלטיקה בדרום פסדנה בין נבחרת האתלטיקה לבנות של תיכון מונרוביה לבין נבחרת האתלטיקה לבנות של תיכון דרום פסדנה. לפני התחרות האחרונה, הקפיצה במוט, הובילה הנבחרת של מונרוביה (שניסתה לזכות בתואר הליגה הראשון בתולדות התיכון) במספר נקודות על פני דרום פסדנה והיתה זקוקה למקום שני בקפיצה במוט כדי לזכות בתחרות ובאליפות הליגה. אבל רובין ליירד, קופצת המוט הטובה ביותר של דרום פסדנה הצליחה לעבור 2.32 ולהקנות לתיכון שלה את שני המקומות הראושנים ונצחון בתחרות.
מייק נואלס, מאמן ותיק בתיכוני קליפורניה עם שלוש אליפויות מדינה בקורות חייו, לא הסכים לקבל על עצמו את ההפסד. זו היתה השנה הראשונה שלו במונרוביה והוא החליט שהוא יעשה הכל כדי לקחת אליפות, כולל שליטה מלאה בספר החוקים. מתברר שלפי תת סעיף שלוש לסעיף שלוש לחוקי הפדרציה הלאומית לתחרויות אתלטיקה בבתי ספר תיכוניים, אסור למתחרים לענוד תכשיטים בעודם מתחרים.
רובין ליירד ענדה צמיד על מפרק ידה השמאלי, צמיד שמסמל את החברות שלה עם תלמידות אחרות בתיכון, צמיד שגרם לה להיפסל מהתחרות והעניק למונרוביה את הנצחון והאליפות. "אני ממש מצטער בשבילה", אמר נואלס, בן 54, "אבל אני מחוייב ללמד את הילדים שחוק זה חוק".
אז ניחא שנואלס ישב ליד מזרן הקפיצה ובמקום להזהיר את ליירד שהיא עוברת על החוק חיכה לקפיצה שלה ואז קפץ לערער, וניחא ש"החוק זה החוק" היא אמירה נפסדת אם לא לוקחים בחשבון את רוח החוק (זו תחרות אתלטיקה לבנות בתיכון במחוז קליפורניה, לא משפט רצח), אבל מי בכלל חושב על החוקים הללו, ואיך העובדה שרובין ליירד ענדה צמיד השפיעה על הקפיצה שלה? העיקר שחוק הוא החוק ושהבנות של נואלס זכו באליפות, אני לא בטוח איזה שיעור זה נתן להן על החיים.
4. וללא אפשרות ערעור, הלילה פוסט חי למשחק מספר 6 מבוסטון.
מתויק תחת טוהר הספורט, נשים בספורט, עזוב עניינים תפוס קריזה
שגעון גודל (ההשעיה של בן רותליסברגר)
לרוג'ר גודל, הקומישינר של האנ.אפ.אל, לא היתה ברירה. הוא היא חייב להעניש את בן רותליסברגר למרות שנגד האחרון לא הוגשה תביעה פלילית, לא היו לא הרשעות קודמות, הוא לא ישב בכלא, הוא לא נתפס עם סמים/נוהג תחת השפעת אלכוהול או עם חנות נשק במושב האחורי של המכונית. הקבוצה של רותליסברגר (קבוצה שאותה הוליך לשני תארי סופרבול בשש השנים שלו בליגה) שמה אקדח לקרה של גודל ואיימה עליו שאם הוא לא יעשה משהו עם הבן הזה, הם יענישו אותו בעצמם, אבל זו לא הסיבה שגודל היה חייב להעניש את רותליסברגר.
וגם לא ביטול ההאשמות נגדו על אונס של צעירה בת 20 בבאר בג'ורג'יה או הדו"ח המשטרתי שהפך לציבורי והראה כשלים חמורים בהתנהגות של רותליסברגר ובמערכת קבלת ההחלטות שלו.
לא, גודל היה חייב לשפוט את רותליסבגר בגלל שהוא קוורטרבק לבן.
הרי אם גודל היה שותק על פרשת רותליסברגר-האשמה שניה של תקיפת מין בשמונת החודשים האחרונים–ישר היו קופצים עליו ארגוני הנשים וגרוע יותר כל הוויליאם רודנים של העולם וצועקים שלאנ.אפ.אל יש שתי מידות של סובלנות וסולמות ערכים.
ואני חושב שזו הסיבה שגודל החליט על עונש חסר תקדים עבור שחקן שאינו אשם עד שיוכח אחרת (ובמקרה האחרון מערכת המשפט החליטה שהוא לא אשם). ואם הייתי ארגון לנשים גם הייתי צועק חמס, כי בעולם של האנ.אפ.אל, שפיטה על צורת התנהגות מסויימת כלפי נשים שווה רק שבועיים יותר (על תנאי) מאשר שימוש בסטרואידים.
אבל הדיון המעניין יותר כאן הוא בעצם השפיטה. התובע המחוזי בג'ורג'יה החליט שאין לו קייס לתביעה אבל התבטא שהמערכת שלו שופטת אנשים על מעשים, לא על האתיקה שלהם. הוא הזמין את גודל להעניש, כי לגודל מותר להעניש עובדים שלו בעוון חוש אתי לא מפותל שעלול לגרום להם לבייש את החברה שבהם הם עובדים ולגרום לה למפח נפש ביחסי הציבור שלה ובמאזן הכלכלי. ככה שאפשר להתדיין על אורך העונש ולהשוות אותו לעונשים אחרים, אבל צריך לזכור שהעונש הוא תחת סמכותו של גודל.
מה שמעצבן הוא שגודל הוסיף לענישה החלטה שרותליסברגר יהיה חייב לעבור בדיקת התנהגות מקיפה על ידי מומחים רפואיים. זו כבר חריגה מהסמכות. בנוסף לצעדים שגודל לקח נגד מייקל ויק בשנה שעברה (ענישה של שני משחקים אחרי יותר משנה בכלא פדרלי!!), מראה לי שגודל רואה את עצמו קצת מעל החוק. שיש פה איזה שגעון גדלות מסוים. במצב הזה עוד יכול להיווצר מצב שתובע מאוכזב בבית משפט מחוזי יחליט שהוא מערער לגודל, כי שם נותנים עונשים כמו שצריך אפילו אם הם לא רלוונטיים וחסרי סמכות לכך.
הארגון היחיד שיוצא בסדר מהפרשה הזו הוא הפיטסבורג סטילרס ואוהדי הקבוצה. לפני פחות מחודש פיטסבורג נפנפה את השחקן המצטיין של הסופרבול הקודם לניו יורק ג'טס. גם על פלקסיקו בורס היא לא נאבקה. הם כמעט נאבקו על כך שרותליסברגר ייענש וכבר פתחו בצעדים שיאפשרו להם להיפטר ממנו. האוהדים והעיתונים המקומיים מבהירים שרותליסברגר הוא אישיות לא רצויה בפיטסבורג וזה, אני מזכיר, בעיר חולת פוטבול שרותליסברגר הביא לה שני סופרבולים בשש שנים.
ככה שההתנהגות של הקבוצה והאוהדיה עושות צדק גדול יותר לסטילרס, לעיר, לספורט האמריקאי, אפילו לאמריקה, מאשר העונשים של גודל. הנצחון, לפי הסטילרס ומשפחת רוני, הוא לא הדבר היחיד. הוא אפילו לא הדבר החשוב ביותר.
מתויק תחת איזור הצבע, טוהר הספורט, פוטבול מלחמה
הרוב של הקומץ
בשנות התשעים, כשבית"ר ירושלים כבר לא היתה נציגת המדוכאים על פני האדמות אלא חלק מהמימסד (ראשי ממשלה היו מקפיצים כדור על הראש לפני משחקים בטדי לעזאזל), היה מקבל היציע המזרחי את פני אהוביו בשירה קצבית, ארוכה ומהדהדת. שירים על ירושלים, על אהבה בלתי נגמרת, שירים מזרחיים מתובלים בתחושת הקיפוח והרצון הכביר לדפוק את נציגי ההסתדרות והנובו רישים, וכמובן, שירי השירים: "מוות לערבים" ו"מוחמד מת (יו-יה)".
אחרי המשחקים היו צוותי הטלוויזיה לוקחים את הפנים והשיער של "אני באמצע המימסד אבל אני עדיין מקופח", אלי אוחנה, ומדברות איתו על המשחק, ואז המפיק היה לוחש משהו באוזן של שדרנית הקווים ואוחנה נדרש להתנהגות הקהל הבית"רי. אני לא זוכר בדיוק את התשובה המדוייקת של אוחנה (וזו תמיד היתה אותה תשובה), אבל זה תמיד התחיל ב"אאההה" מבטל, וב"צריך להבין" (מעניין איך אוחנה היה מבין קריאות "מוות ליהודים" של אוהדי מכלן), והמצאת האלף- "מדובר בקומץ". וכמובן שחייבים לעקור את השורש.
אני נזכר בזה מפני שמקפיץ הכדורים הוא שוב הראיס והקומץ הוא שוב אותו הקומץ: כשאוהדי מכבי תל אביב מכים עיתונאי זה שוב רק הקומץ שאשם, וכשאוהדי הפועל באר שבע מנסים להוריד את המאמן שלהם מהכביש הם רק קומץ, ובכל מקרה אלימות בין-מעמדי ובין-גזעי בספורט, תמיד מדובר רק בקומץ. אפילו הטוקבקיסטים לא יכולים לנהל דיון מעניין, אבל זה רק בגלל הקומץ.
מה שמוביל אותי לאחת משתי המסקנות הבאות: או שישראל הפכה למדינת עולם שלישי אמיתית שבה הקומץ מנהל את המדינה (לא אפשרות באוויר, אם נסתכל על ההשפעות ההתנחלותיות והדתיות על סדר היום הישראלי), או האפשרות הסבירה יותר לאור נטייתו של הקומץ כשהוא לא מטופל מהיסוד: הקומץ הוא הרוב.
בינתיים, נכון לעכשיו, אוחנה הוא מאמן הנבחרת הלאומית.
מתויק תחת טוהר הספורט, עזוב עניינים תפוס קריזה
ועידת הכדורסל השנתית (שבה לאף אחד לא אכפת מכדורסל)
(משפט אחד על אולימפיאדות: אני לא מתכוון להביט בהן, להציץ בתוצאותיהן וכמובן שאני גם לא מתכוון לכתוב עליהן. אני מודע לכך שיש בהן סיפורים ספורטיביים ואישיים מרתקים ומרגשים, אבל מאז שהועד האולימפי החליט על קיום המשחקים בבייג'ינג, הוא איבד עבורי את כל הטעם והסיבות שבגללן משוחקים המשחקים).
חוץ מהאולימפיאדה מתקיים בסוף השבוע הזה בדאלאס הפנינג האולסטאר של ליגת האנ.בי.איי. סוף השבוע של האולסטאר הוא גרסת הכדורסל לועידות שנתיות של ביזנס מסויים. כמו שבג'ייקוב ג'אביט סנטר במנהטן מתכנסים מדי שנה מיליוני אנשים כדי לראות את המילה האחרונה בענף הסירות, המכוניות או אמצעי הבטיחות, ככה גם הכדורסל מציג את עצמו. ההבדל העיקרי הוא שהמוצגים של האנ.בי.איי הם לא סירות, אלא אנשים בשר ודם עם חולשות ורגשות ורצונות משלהם.
יצא לי להיות בארבעה אולסטארים עד עכשיו והם הפסיקו לעניין אותי בערך לפני עשור בעיקר בגלל שכנסים כאלו לא מעניינים אותי וגם בגלל שאנחנו לא הולכים לראות שם דגמים חדשים ואף אחד לא ינפק אפילו ציטוט מעניין או מקורי. את שאקיל אוניל ודווייט הווארד רוקדים ברייקדאנס אני יכול לראות גם ביו טיוב. רק שמתברר שהכנס השנה שונה במקצת, וזה לא רק בגלל שהוא מתקיים באולם התערוכות החדיש והמודרני ביותר שצפוי לקלוט מספר שיא של צופים ליריד.
בדרך כלל בשבתות נושא דיוויד שטרן את נאומו לכבוד אומת הכדורסל. המלווים שלו בדרך כלל הם נציגים של איגוד השחקנים. הפעם החליט איגוד השחקנים לצאת לאומה כבר ביום שישי, לא לפני שהאיגוד הצליח לגרום לשחקנים מובילים לדלג על שירותי הקהילה המנדטוריים שלהם במהלך סוף השבוע כדי להשתתף בישיבות בין השחקנים לליגה והבעלים. לא רק שאיגוד השחקנים בידל את עצמו משטרן, אלא שנאמרו שם דברים שבקלות יכולים לגרום לשטרן לטפח זקן אבלים, כמו בשביתה הקודמת. "זו הצעה שגרועה פי חמש מההצעה הכי גרועה שהעלנו בדמיון שלנו", אמר בילי האנטר. "זו הצעה שדורשת מהשחקנים רק לתת, לא לקבל", אמר דרק פישר, נציג איגוד השחקנים.
מה הליגה רוצה? לחסל חוזים מובטחים, להוריד את החלק של השחקנים מרווחי כדורסל מ-57 אחוז-40 אחוז ולשלב בתוך הפורמולה הזאת גם את ההוצאות, לבטל את חוק לארי בירד שמאפשר לקבוצות לדלג מעל תקרת השכר אם הן מחתימות שחקן שלהן, להפחית בשנה את אורך החוזה של שחקנים, ולגרום לשחקנים עם חוזה עתק לוותר על חלק משכרם בהדרגה כדי שהחוזים שלהם יתאימו להסכם החדש. "זה מכה בך כמו כדור שלג", אמר קווין גארנט לעיתונאים באירוע שבו הוא היה אמור להידבק רק למה שהוא חיובי בליגה. "הסתכלתי על הפרטים והאמת שזה מגוחך". וזה מגארנט. אני מתקשה לחשוב על עובד מצטיין יותר, מסור יותר, שמזהה את עצמו ומזוהה יותר עם הליגה מאשר גארנט.
זה בערך מה שהליגה אומרת: עד עכשיו כולנו דפקנו קופה ולא היה אכפת לנו שתשתתפו איתנו בשלל ועל הדרך גם יכולנו לתפור עליכם שלל של חוקים דרקוניים כמו להגיד לכם איך להתלבש. עכשיו, יש לנו בעיות אמיתיות, חצי מהבעלים מפסידים כספים ואנחנו צריכים לחשוב על פתרונות קריאטייבים. זו צביעות ממדרגה ראשונה. בעלי הקבוצות הללו לא הפסידו כספים בכדורסל–המוצר הוא אותו מוצר, הכסף מהטלוויזיה והמפרסמים המשיך לזרום, אולי אנשים קונים פחות גופיות בשבעים דולר לחתיכה. בעלים הפסידו כספים בגלל שכדורסל היה חלק ממכלול העסקים שלהם והם הפסידו בשלוש השנים האחרונות המון כסף, רובו לא קשור לכדורסל. אבל, אם להיות דמגוג לרגע, למה לבקש מהמנהלים של בנקי ההשקעות שלהם שיחזירו בונוסים, אם אפשר לבצע מעשה מגונה בשכר של העובדים שלהם. הנה פתרון הרבה יותר פייר לבעלים שמפסידים כסף בכדורסל, רעיון מהפכני: תמכרו את הקבוצות!!
כמובן שאף אחד לא ימכור. כמה אתם חושבים שעולה תהילה? וכוח? ולפני שאתם עונים תשאלו את עצמכם: כמה לא רלוונטי הפך להיות לוני הרציקוביץ' מהיום שבו מכר את הקבוצה שלו? הבעלים רוצים את התהילה שמייצרים העובדים או המוצר שלהם, הם לא רוצים לשלם על זה אקסטרות.
הבעיה היא שהמוצרים של הבעלים הללו הם לא סירות, אלא שחקנים מאוד עשירים שיכולים להעסיק את מוחות הכלכלה הטובים בעולם כדי להבטיח שאף אחד לא מתייחס אליהם כמו לסירה. כשדרק פישר משאיל מושגים מהסכסוך הישראלי-פלסטיני ("זה נונ-סטארטר") כדי להגדיר את ההצעה של הליגה, כדאי לכולנו לעשות תוכניות אחרות לאפריל-יוני הבא.
###
עוד עניין כדורסל אחד, שדי קשור לדעתי לנושא. ברור שיש הטבעות ותחרות שלשות כי זה מה שמוכר. זאת אומרת ההתייחסות כאן לכדורסל היא כמקדם מכירות, דרך להשגת גרף, הדרך או המכשיר להשגת היעד. אחרת כריס קאמאן לא היה מקופח כאן. אתה שחקן נפלא עם יסודות בריאים, מר קאמאן, אבל אתה לא מצפה ממני שאני אשים את התמונה שלך בקטלוג של הליגה, דו יו?
אני אומר שאם לליגה היה באמת אכפת מכדורסל, היו עורכים לצד השלשות וההטבעות גם תחרות שבה ישחקו ארבעת שחקני ההתקפה הטובים בליגה, אחד על אחד נגד ארבעת המגיניפ הכי טובים בליגה כשאסור להם להטביע או לקלוע שלשות. אני מתלהב מהרעיון הזה רצח, אבל למזלו הרע של הרעיון הוא חוטא הרצון של ללמד ולהדגיש יסודות כדורסל נכונים. זה מוכר כמו כריס קאמאן.
מתויק תחת אנ.בי.איי, טוהר הספורט
שלילי ושלילי זה חיובי, לא?
מה שבאמת נהדר מבחינתי באומה האמריקאית ובספורט המשוחק בה היא העובדה, שלעולם, לעולם, הם לא יפסיקו להפתיע אותך. עשינו לינצ'ים בשחורים? תוך שמונים שנה יהיה לנו נשיא שחור. חשבת ששלושת המטוסים ימוטטו אותנו? תגיד אתה עושה צחוק, אלו הם דווקא לווייני הפגיעה שמאיימים למוטט את האימפריה. חשבת שהם ייתנו לך איזה יומיים לנשום אחרי הבומבה של מרק מגווייר? אדוני, זאת אמריקה. הכל כאן פרוגרסיבי, נייד, דינמי. מי שנשאר מאחור נעטף עם הדגים בעיתון.
אני כותב את זה, כי יום אחרי שכתבתי על וושינגטון וסיאטל ואיך הם עשו צחוק מחוק מונומנטלי כמו "חוק רוני", החליטה אוניברסיטת דרום קליפורניה להחתים את ליין קיפין כמאמן הראשי של קבוצת הפוטבול במקום פיט קארול שנטש לסיאטל. זה הסיפור בקצרה: קיפין פוטר לפני שנתיים על ידי אל דייויס ממשרת האימון באוקלנד, דיוויס כינס מסיבת עיתונאים מיוחדת וכינה את קיפין "שקרן", אוניברסיטת טנסי מושיטה לקיפין (שהרזומה שלו כולל שש שנות אימון תחת פיט קארול בדרום קליפורניה שבהם גייס מחזור אחרי מחזור של שחקנים משובחים) גלגל הצלה מרופד בשני מיליון דולר ואת התקציב הגבוה ביותר בעולם המכללות לגיוס עוזרי מאמנים. טנסי שותקת ומגינה על קיפין אחרי שהתגלה שהוא עבר שש עבירות (לא משמעותיות) מספר החוקים של ליגת המכללות. קיפין מאשים את אורבן מאייר מפלורידה בעבירות גיוס, וכעת מתנהלת חקירה של ליגת המכללות לגבי שיטות הגיוס של קיפין, שכללו שליחה של מעודדות של האוניברסיטה לתיכונים במרחק של 300 קילומטר מהאוניברסיטה כדי שתשפענה על התיכוניסטים לבחור בטנסי. התגובה של קיפין לכל הבלאגן הזה: מאזן עלוב של שבעה נצחונות ואמירה לפיה "הוא גאה בחקירות נגד האוניברסיטה".
בינתיים בדרום קליפורניה, מתחוללת חקירה בת שלוש שנים על פי החשד שבני משפחתו של כוכב העבר רג'י בוש קיבלו מאות אלפי דולרים שלא כדין. האוניברסיטה מסתבכת בשתי חקירות נוספות לפיהן שחקנים בהווה נוהגים ברכב לא להם, וקבוצת הכדורסל של האוניברסיטה הטילה על עצמה עונש לאחר עבירות חמורות על חוקת ליגת המכללות בגיוס של כוכב העבר או.ג'יי מאיו. פיט קארול, המאמן האגדי של קבוצת הפוטבול, עובר לאמן בסיאטל, שלושה שבועות לפני היום שבו כוכבי התיכונים מחליטים איפה לחתום.
עכשיו מתחיל החיבור המעניין: האוניברסיטה פונה לשניים או שלושה מאמנים שנענים לה בשלילה–איזה מטומטם יכניס את הראש שלו למיטה שיכולה להיות חולה? מתברר שלא צריך להיות מטומטם, אלא רק חולה בעצמך. דרום קליפורניה היתה צריכה להחליט: האם היא מביאה מאמן שיבהיר לסטודנטים שלה ולליגת המכללות איזה סטנדרטיים אתיים יש לה ואיזו חשיבות משנית יש לנצחונות לעומת נבחרת פוטבול שלא מככבת בעמודי הפליליים. הבחירה של האוניברסיטה בקיפין מבהירה בדיוק מה סדר העדיפויות שלה. דרום קליפורניה בחרה במאמן-מחנך ששלושה משחקניו נעצרו בשנה שעברה בחשד לשוד מזויין.
קיפין, בעיני, הוא אדם מתועב (ומי שרוצה להבין עד כמה מתועב יכול לקרוא על גסות הרוח והשרלטנות שלו כאן). הוא ירק לשחקנים שהוא גייס בפנים, הוא ירק לאוניברסיטה שנתנה לו הכל בפנים. אלוהים, הוא הצליח לעשות מאל דייויס קדוש. והוא חסר כל אתיות פנימית. מבחינה מסויימת הזיווכ הזה דווקא די מתאים. לדרום קליפורניה וליין קיפין לא אכפת משום דבר חוץ מנצחונות.
עוד שני דברים: מהם בדיוק הקריטריונים לפיהן בוחרים מאמנים באמריקה? ליין קיפין העמיד מאזנים זוועתיים ושדות חרוכים באוקלנד וטנסי וכל נפילה כזו רק הקפיצה אותו למשרה הרבה יותר רמה.
ובימים שקיפין ומאמנים אחרים קופצים כמו פוטנות מאוניברסיטה לאוניברסיטה, זהו בדיוק הזמן להעריך מחדש וכל יום וכל שנה את מה שעושה ג'ו פטרנו.
מתויק תחת טוהר הספורט
שודד הזכרונות
אני לא זוכר ראיון ספורטיבי שגרם לי להרגיש כל כך לא בנוח, כמו הראיון של בוב קוסטס עם מרק מגווייר. האיש שלא רצה לדבר על העבר רק לפני חמש שנים, החליט להתוודות (אולי זו השפעת הסטרואידים שפגה מתאי הזכרון). אבל שיתוודה, לעזאזל. קוטסט, אחד מעיתונאי הבייסבול הבכירים באמריקה הרים למגווייר כדורים שפעם מגווייר היה מעיף מאתיים מטר לשמיים. הפעם הוא לא פגע. הסטרואידים לא עזרו לו לחבוט את כל חבטות ההום ראנס, הוא בכלל לקח אותם בגלל הציפיות והלחץ שהופעל עליו לייצר מספרים. הוא לקח סטרואידים אבל זה בכלל אנחנו שאשמים.
עבורי מגווייר הוא נוכל וגנב מהסוג השפל ביותר: גנב הזכרונות. הייתי מאוד רוצה לראות איזה ערוך דין יומרני ואוהד בייסבול שירים תביעה ייצוגית כנגד מגווייר. תביעה כנגד כל הזכרונות, התמונות, הסיפורים של סב לבנו, הערגה לעבר של בן עם אביו על ערש דווי, על התרופה המזוייפת שנתן לענף חולה. לך תיזכר עם אבא שלך במירוץ ההום ראנים הגדול של 1998 כשכולם יודעים עכשיו שהיה זה רק מקסם שווא, תעתוע, תמונה וזכרון שרוססו במיליוני כוכביות קטנות. אני מקווה שאוהדים במשחקי החוץ יזכרו למגווייר את מעשה הנוכלות שלו. הוא לא זכאי ליחס טוב יותר מבארי בונדס.
מתברר שאליבא דמגווייר, הקונגרס האמריקאי הוא לא מקום חשוב מספיק. שם אפשר להסתיר אמיתות. הרבה יותר חשוב לחשוף את האמת אם אתה רוצה שקט במקום העבודה החדש שלך. ההערכות לפיהן מגווייר הודה רק בכדי לתת שקט תעשייתי לסט.לואיס קרדינלס (הוא מונה כמאמן החובטים בקבוצה), היא אמת מחוספסת בשקרים. מגווייר בונה את הקייס שלו כדי להיכנס להיכל התהילה. ופה אני דווקא די נדיב כלפיו. ליגת הבייסבול צריכה להכניס את מגווייר להיכל התהילה ולבנות שם חדר מיוחד בשבילו ובשביל בארי בונדס, רפאל פאלמרו, אלכס רודריגז ורוג'ר קלמנס, חדר הרמאים.
ועל הכניסה לחדר הזה צריכה להיות תמונה של סופר הבייסבול החשוב ביותר של המאה העשרים ואחת–חוזה קנסקו.
מתויק תחת אפי איתם לא לבד, טוהר הספורט
או ג'יי מאיו והמלגות הגנוזות
אוניברסיטת דרום קליפורניה החליטה לקחת על עצמה תשעה קבין של מוסריות ולהטיל שורה של עונשים על נבחרת הכדורסל של האוניברסיטה בגין עבירות שנעשו בקבוצה במהלך השנה שבה שיחק שם או ג'יי מאיו. וזה עוד לפני שהנהלת המכללות סיימה את חקירתה ואחרי שהמאמן באותה תקופה, טים פלויד, אולץ להתפטר לאחר שהתגלה שנתן כסף למקורבים של מאיו.
הסיפור עצמו הוא סיפור מרתק על מה שמאמנים מוכנים לעשות כדי לנצח משחקים וכמה האוניברסיטאות מוכנות לעצום עיניים למה שקורה במחלקת הספורט. אני רואה את זה ככה: האוניברסיטה נתנה לפלויד את כל האמצעים לרמות (הוא הרי אמור להביא נצחונות, לא לחנך) בתנאי אחד: שלא ייתפס. פלויד הסכים להיפגש עם איזה שליח של סוכנים שהבטיח לו שהוא יכול להביא את מאיו לדרום קליפורניה. פלויד טען בזמנו שהוא לא ידע שהבן אדם הזה (רודני גילורי) היה מקושר לסוכנים, אבל פלויד והאוניברסיטה היו חייבים לדעת מי זה גילורי–בשנת 2000 הוא קנה כרטיסי טיסה לשחקן כדורסל של דרום קליפורניה, מה שגרר להשעייה של השחקן לתשעה משחקים. מה שמעניין הוא שכשפלויד דיבר על הנושא הוא טען שהאוניברסיטה ערכה חקירה מקיפה על גילורי לפני שהם החליטו להביא את מאיו. זו עובדה שצריכה להבהיל את כל מי שחושב ללכת לדרום קליפוררניה מסיבות אקדמיות. עשו בדיקה מקיפה ולא הגיעו לשנת 2000? לא עשו חיבור בין אדם מפוקפק והעובדה שפתאום נפל לו לידיים הכשרון הכי גדול באמריקה?
מה שיותר מעניין אותי כאן הוא חוסר היכולת של האנ.בי.איי וליגת המכללות לראות את הנזק שנגרם מהחוק שמכריח כשרונות על לשחק שנה אחת בקולג'ים. מאיו הרי לא היה מעוניין בהשכלה. הוא רצה כסף (ואם היה מגיע בתקופה של ברנדן ג'נינגס היה אולי הולך לאירופה) והוא השיג את הכסף הזה מאנשים שהיו שם כדי לתת לו אותו מתחת לשולחן. למאיו לא אכפת ממה שיקרה בדרום קליפורניה אחרי שהוא הולך, הוא לקח את הכסף.
אני בטוח שהחוק הזה לא ישתנה, אבל אולי צריך לדאוג ששחקנים כמו או.ג'יי מאיו ישלמו על עבירות בעצמם. העונשים שהטילה דרום קליפורניה על עצמה מענישים את שחקני הקבוצה בהווה ומקפחים שניים או שלושה שחקנים שישיבה על הספסל בקולג'ים היתה יכולה להיות פסגת קריירת הכדורסל שלהם וגם התחנה האחרונה של הקריירה הזו. אם מאיו היה בן אדם הוא היה מממן את המלגות המבוטלות הללו מכספו הפרטי. אבל אני לא בטוח ששנה בדרום קליפורניה לימדה את מאיו איך להיות בן אדם או לקחת אחריות של בן אדם מבוגר.
אבל הם ניצחו כמה משחקים בשנה שהוא שיחק שם.
מתויק תחת טוהר הספורט
המירוץ לצמרת של אבישי סמולר
הידיעה על אבישי סמולר נדחקה לעמודים היותר פנימיים של מדורי הספורט, לתחתיות של אתרי האינטרנט. זה לא שציפיתי שידווחו על המעבר שלו ללמגו כמו שמדווחים על כל שינוי בצריכת הקורנפלקס של עמרי כספי, אבל בכל זאת: אבישי סמולר חתם בלמגו. או בישראליות: ההחתמה של סמולר שקולה לתסריט לפיו בעוד שנתיים הלייקרס יציעו חוזה לכספי כדי שיתחרה על המקום בחמישיה עם לאמאר אודום. אלו הם הפרופרוציות, ומי שמבטל על פניה את ההשוואה בין האנ.בי.איי לליגת הכדוריד הגרמנית, עושה זאת על אחריותו בלבד, ובטח בלי שנכח מעולם במשחק כדוריד בגרמניה.
בדיוק לפני שנה נסעתי לראות את סמולר משחק. הכתבה מעולם לא פורסמה בגלל המלחמה שהתחוללה בעזה באותה תקופה. אני מביא אותה כאן כלשונה. ספורטאי ישראלי בחור גרמני, מונע בדלק של מצוינות. אני זוכר שכל הדרך חזרה, בנהיגה, לא יכולתי להרגע מכמה שסמולר היה מרשים. המשחק שראיתי היה משחק גרוע שלו, אבל כל דרך ההתנהלות שלו, הפוקוס, הפקספקטיבה, והחתירה הבלתי נגמרת למטרה שתשים גושפנקא למצוינות שלו. אני זוכר שאמרתי לעצמי שמדובר בחומרים שמהם עשויים ספורטאים גדולים אמיתיים.
###
אבישי סמולר הוא חתיכת סיוט עיתונאי. המאמנים שלו אומרים שהוא שחקן מעולה, החברים שלו לקבוצה אומרים שהוא משקיען ורציני, חברים מהפועל ראשון מספרים שהוא אלוף העולם בביקורי חולים ובבר מצוות ואפילו שכשהוא מגיע לביקור מולדת הוא מגיע למשחקי הכדוריד של קבוצות הילדים, מתקן, מצטלם ומפזר חתימות, אנשים שמכירים אותו אומרים שהוא בן למופת ותלמיד נהדר (במגמה ריאלית-פיזיקה!), ואם לא היה ספורטאי בטח כבר היה קצין באיזו סיירת מובחרת. ואפילו הוא עצמו, עם כל הצניעות המופנמת שלו,צריך איזה חמש דקות כדי לחשוב על משהו רע להגיד על עצמו, חמש דקות שבסופן הוא מתנצל ואומר שהוא ממש לא יכול לחשוב על משהו קונקרטי.
מה שכמובן היה אמור להפוך אותו לחלום הרטוב של מפרסמים, לא? הוא יפה, הוא מצליח ואהוד, הוא משחק בליגה הראשונה של הליגה הגרמנית בכדוריד (שזה מקביל לשחקן ישראלי שיגיע לאנ.בי.איי), הוא צעיר ומרוויח יפה ואפילו בזכוכית מגדלת של נאס"א לא הייתם מוצאים עליו מילים רעות, אפילו לא באותיות הקטנות הללו בתחתית המודעה.
אז איך זה שלא שמעתם עליו? איך זה שכל גרפץ של פיני בלילי בטורקיה מעורר הד גדול יותר, שהמלוקקים האלו ממשרדי ההלוגן עוד לא בנו עליו קמפיין, איך זה שעורכי הספורט לא מוצאים לו מקום קטן, אפילו באותיות הקטנות? אולי בגלל שספורט הוא חלק מהתרבות, ולמצוינות השקטה של סמולר אין מקום בתרבות הישראלית מודל 2009.
קיצוני ימני בגרמניה
ווצלאר היא אחת מהערים הללו שמתאפיינות בכמה היא קרובה לעיר אמיתית. ולכן ווצלאר: מקום הולדתה של יצרנית המצלמות "לייקוס", בסיס צבאי אמריקאי גדול, 76 קילומטר רבוע, כמעט 53,000 תושבים. וכן, 70 קילומטר צפונית לפרנקפורט.
ועוד יש בווצלאר, חוץ ממרכז קניות שמתחיל במסילות הרכבת שנכנסות לעיר ובו עוגנים תרבותיים כמו בורגר קינג ו"זארה", גם קבוצת כדוריד בליגה הגרמנית הראשונה, קבוצה שהיא גאוות העיירה. ולקיצוני הימני שלה שזורק דווקא ביד שמאל, קוראים אבישי סמולר, ילד מראשון.
הלכתי לראות את ווצלאר מארחת את המבורג מהצמרת במשחק שנערך בתפר שבין כריסמס והשנה החדשה, בימים שבהם עזה ושדרות שיחקו מחניים עם חומרי נפץ. הדרך לווצלאר רצופה בגשרים שחולפים מעל שדות מוריקים ובתים מסודרים עם גגות אדומים, ערים, שכמו וולצאר, אתה יכול לרשום עליהן את הכתובת ולשלוח בתור גלויה. ערים שרק הכניסה אליהן יכולה להגלות עד כמה הגלויה מוכתמת ומקומטת.
במגרש עצמו היה קרוב ל-4,400 צופים. משפחות שלמות, זקנים וצעירים , זרוקים ומעונבים. כולם לבושים בירוק, הצבע של הקבוצה המקומית. לפני המשחק כולם התאספו ברחבה שלפני הכניסות, אכלו נקניקיות ושתו בירה, כמו הגיעו לאופרה. רק בפנים הלמו התופים של היציע המערבי. שורה שניה, כסאות 7-14, 8 תופים ו-16 זרועות שלא הפסיקו להלום לאורך כל המשחק. אחרי המשחק סמולר אומר שבכל פעם שהוא במנהרה לפני שהם עולים לפרקט, הוא מקבל צמרמורות מהקהל, ששערות הגוף שלו נסמרות. “יומים לפני המשחק אני לא יכול לישון מהאדרנלין ומהטירוף. ולפני המשחק אני מרגיש כמו ראסל קראו בגלדיאטור", הוא אומר.
מרק שיפר, שמכסה את ווצלאר כבר שבע שנים עבור העיצון האיזורי "גיסן אלגמניה צייטונג", אומר שסמולר לא היה יכול להגיע בזמן טוב יותר. “גרמניה תמיד גדולה בכדוריד, בעיקר באיזורים כמו ווצלאר או בערים אוניברסיטאיות שם הכדוריד צמח ושם הוא מקבל כיסוי נרחב יותר בתקשורת", מסביר שיפר שכתב השנה כתבה על סמולר במגזין הכדוריד הארצי "אייץ'.אם" תחת הכותרת "הקוסם מראשון". “אבל אחרי אליפות העולם שבה זכינו ב-2007 עם 30,000 צופים באולם בקלן, הכדוריד קיבל עוד דחיפה בפופולריות". ההצטיינות של סמולר כבר בשנה הראשונה שלו בליגה , שבה הגיע למקום השני בדירוג "רוקי השנה", מסביר שיפר, תקצר עבורו תהליכים.
"שחקנים זרים מליגות לא מוכרות מגיעים לליגה הראשונה בגרמניה אחרי ששיחקו בליגה השניה או בליגה הצרפתית או השווייצרית", הוא מסביר. “סמולר הגיע לקבוצה בליגה הראשונה והוא אחד השחקנים החשובים ביותר בהישארות שלה בליגה למרות התקציב השני הכי נמוך. הוא על הראדר ואני לא מאמין שייקח לו יותר משנתיים לחתום בקבוצה גדולה".
סמולר עלה על הראדר של שיפר ועורכי העיתונים בשנה שעברה, אחרי שהוא הראה להם דברים שהם לא ראו אף פעם. “כן, הוא מאוד מהיר והוא מצויין באחד על אחד", אומר שיפר ופה האישונים שלו גדלים כמו אחד שראה עב"ם נוחת לו במרפסת, “אבל הוא היה מתיישב על הספסל באמצע ההתקפה של ווצלאר ופתאום קם, מצטרף להתקפה ומבקיע. זה דברים שלא עשו אף פעם בגרמניה"
שיפר חושב שאין שום מצב שסמולר יישאר בווצלאר מעבר לשלוש שנות החוזה שלו. הוא חושב שווצלאר היא רק מקפצה בשביל השחקן הישראלי שכבר היום נחשב לאחד הטובים בתפקיד שלו., שהעירה כבר קטנה עליו. אם סמולר רק ילמד שכדוריד זה הרבה עבודה קשה וקצת קסמים ולא להפך, השמים יכולים להיות הגבול הדרומי לאיפה שהוא יכול להגיע.
אין קסם
האצטדיון שנבנה רק לפני שלוש שנים מפוצץ. יש מופע אורות לפני שהשחקנים מוצגים ומוזיקה מחרישת אוזניים. מופע אורקולי אמריקאי עם נגיעות של שמאלץ גרמני. סמולר לא עוזב את הכדור בדקות שלפני המשחק. משתעשע-מתעלל בו. דקה לפני שריקת הפתיחה הוא עבור משחקן לשחקן ומחבק אותו. ואחר כך הוא מתיישב בפינה שלו, במקום שבו קווי הרוחב והאורך נפגשים ומחכה שההתקפה תבוא אליו. שחקן הגנה אחד תמיד מופקד עליו.
אחרי שמונה דקות רגועות, סמולר מקבל את הכדור בפינה, מתעופף באוויר חצי מטר אנכית לקרקע ומשחיל את הכדור בין השוער הענק לקורה השמאלית, כמו מכת ביליארד. אחרי חמש דקות נוספות סמולר חוטף כדור ויוצא למתפרצת לבד מול השוער. הנשימה הקולקטיבית נעצרת לרגע בצפייה. סמולר מתרומם גבוה, מסובב את פרק היד ומנסה כדור שטוח, בניגוד לתנועתו. אבל השוער בולם את הכדור
מפה המשחק של סמולר מדרדר. הוא יוצא למתפרצות לפני שהקבוצה שלו השתלטה על הכדור, בניגוד להוראות שקיבלו לפני המשחק להיזהר מהריבאונדים. אחרי הפעם השניה המאמן שלו מחליף אותו, מסובב את הגב שלו למגרש ומסביר לסמולר למה הוא יושב על הספסל. סמולר גם לא עולה למחצית השניה. הוא יושב על הספסל, בפה פעור, מגבת על ברכיו והוא נראה מנותק מהמשחק.
סמולר עולה לשחק אחרי 16 דקות במחצית השניה. הוא מנסה להיות מעורב יותר ונע בהתקפה לאורך המגרש, אבל הוא מאבד מיידית שני כדורים. 47 שניות לסוף, המבורג עולה ליתרון 29:28. אחרי פסק זמן, סמולר סוחט מכת שבע, אבל ווצלאר מחטיאה ומצליחה לחטוף את הכדור. ארבע שניות לסוף. הכדור מגיע לסמולר שמתרומם, מניף את ידו השמאלית, שתי שניות, ויורה כדור לכיוון הקורה השמאלית הרחוקה, אבל השוער הודף וסמולר נשאר לשכב דקות ארוכות על המשטח, מאוכזב.
אבישי תתעורר, נוסעים לגרמניה
המירוץ לצמרת של סמולר מונע על ידי דלק חלליות. מאמנו לשעבר בהפועל ראשון,סער פרנקל, זוכר שכבר כשסמולר היה בכיתה ו' היה ברור שהוא הדבר הבא בכדוריד הישראלי. עידן מיימון, שסמולר אמור להחליף בהגמוניה של הכדוריד הישראלי, זוכר שאימן את סמולר בגיל 14. “הכל כבר היה שם מבחינת היכולת, האתלטיות, הרצון, התשוקה למשחק, והרצינות באימונים ואיך שהוא שמר על עצמו מחוץ לכדוריד", נזכר מימון ששיחק שנתיים בליגה השניה בגרמניה, “אבל מה שבאמת בלט אצלו היה הרצון לשמוע ממני על החוויה של לשחק כדוריד מקצועני בגרמניה. הוא סימן לעצמו מטרה והתביית עליה. אני ממש לא מופתע שהוא הגיע לגרמניה, אני רק מופתע שהוא הגיע לשם כל כך מהר".
האמת שגם על סמולר גרמניה נפלה בהפתעה עצומה. הוא בכלל הגיע לכדוריד רק בגלל שרצה להגיע לנבחרת בית הספר ולטוס איתה לחו"ל (וגם בגלל שראשון לכדורידנים היא מה שאתיופיה לרצים למרחקים ארוכים), ובגיל 15 הוא כבר הגיע לקבוצה הבוגרת, ואחרי שחצי מהעולם היה צריך לשכנע אותו שאין לו מה לחפש ביחידה קרבית והוא יתרום הרבה יותר על המגרש, סמולר התחיל להבין שאירופה היא התחנה הבאה. הוא הכין די.וי.די ושלח,, ושלח ושלח.
לפני שנתיים הגיעה למגו (אלופת גרמניה ואלופת אירופה לשעבר) למשחק נגד מכבי ראשון. סמולר ישב שם כצופה כשאדם רחב ממדים ניגש אליו והציג את עצמו. “קוראים לי פיין הולפרט ואני המנכ"ל של למגו. אנחנו להצעיר את הקבוצה ושמענו עליך המון, בעיקר המאמן שלנו וולקר מודרו. למה שלא תשלח לנו די.וי.די שלך?” סמולר שלח עוד די.וי.די, אבל לא שמע מעולם מלמגו. מספר שבועות לאחר מכן סמולר קיבל שיחת טלפון מאבא שלו. “התקשר עכשיו מאמן אחד בשם וולקר מודרו ואמר שהוא רוצה להחתים אותך בווצלאר. הוא רוצה שנגיע תוך יומיים".
סמולר היה בטוח שהוא קורבן למתיחה, אבל מתברר שוולקר פוטר מלמגו, מונה כמאמן וולצאר ואחת ההחתמות הראשונות שלו היה השחקן המהיר הזה מהדי.וי.די מישראל. אחרי יומיים סמולר הגיע לווצלאר, המנכ"ל הוציא דפים וסמולר, בפה פעור, חתם על חוזה לשלוש שנים.
לא לרובוטיקה
סמולר יוצא מחדר ההלבשה אחרי שעה ארוכה ואחרי שדאג להסיר מעצמו את האכזבה וריח הבושם הזול ששלט באולם. הוא מטפס בעצלתיים במדרגות שעולות לחדר האח"מים, שם מתאספים השחקנים, ההנהלה והאוהדים השרופים לבירה ואוכל. “זה עוד יום באוניברסיטה של הספורט", הוא עונה לאוהדים שבאים לנחם אותו. עונה בגרמנית שוטפת, תוצאה של לימוד אינטנסיבי וסירוב מוחלט של חבריו לקבוצה לדבר איתו באנגלית.”אני מגשים פה חלום של ילד, ומה זה החטאה של כדור לעומת הגשמת חלום? חוצמזה שאני אומר לך שהייתי אוכל את עצמי אם מישהו אחר היה לוקח את הזריקה ולא אני".
הבירה משחררת קצת מהטקס הישבני. אוהד אחד, מודאג, שואל את סמולר אם הוא באמת נוסע לישראל מחר (המשחק נגד המבורג היה האחרון לפני הפגרה) ואם הוא יהיה בטוח ולא יקרה כלום, כי הם ממש צריכים אותו פה. אוהדת צעירה אחרת ניגשת לסמולר ומעניקה לו שי לכריסמס. הוא מלמד אותה איך לכתוב את השם שלה בעברית.
סמולר גר בדוטנהופן, פרבר סמוך לווצלאר (שזה כמו להגיד :פרבר של קרית עקרון). מחוץ לבית חונה מכונית פורד פוקוס עם לוגו המועדון. סמולר, שבכלל רצה רק אופניים, פונק על ידי אחד המאמצים במכונית ספורט שתי דלתות. הדירה בקומה ראשונה בקומפלקס בן 6 דירות מצויידת במיטב הבנליה של רווק צעיר: גיטרה על הספה, לוח שש בש, פוסטר של צ'ה ומחשב שעובד שעות נוספות על הסקייפ. סמולר מסדר את הדירה לפני שאני נכנס. בשביל אמא, הוא אומר.
בשנה שעברה הוא גר עם חברתו לחיים, אבל הם נפרדו וכעת הוא די לבד (חן פומרנץ עבר השנה לווצלאר, אבל הוא היה פצוע במרבית השנה ולפני הפגרה הוא נסע לישראל לטיפולים). למזלו, הוא אומר, הוא נפל על קבוצה עם אינטלגנציה רגשית מאוד גבוהה. הוא מתאמן פעמיים ביום ולוקח קורסים לתואר בכלכלה וניהול באוניברסיטה הפתוחה.
הוא מנער באלגנטיות שאלות על פרסום . היה נחמד לקבל טפיחה על השכם, הכרה בשגרירותו, הוא אומר, אבל זה לא חשוב. מי שצריך לדעת יודע. “הקושי האמיתי היה שהם יקבלו אותי, את סגנון המשחק שלי ", הוא אומר. “המשמעת הטקטית פה מאוד גבוהה ולי קשה להיות רובוט, אני חייב לאלתר ואני מרגיש מחויבות לתת שואו לקהל. אז זה היה הקושי הכי גדול והדרך להתגבר עליו היתה להגיד לעצמי 'אבישי, זה מה שהביא אותך לפה, אל תשתנה'”
הוא שומר על קשר רצוף עם הארץ. קצת נבוך משיחות עם חברים שמשתפים אותו בצרות המילואים. מדבר כל יום עם ההורים, לפעמים הקו מלא בשתיקות. הוא מייחס את הבגרות שלו לעובדה שאחיו ואחותו גדולים ממנו ב-10 ו-13 שנים ושתמיד הוא היה צריך להסתדר עם החברים שלהם. הוא זוכר שהוא הצטרף לאימון הכדוריד הראשון שלו בכיתה ב' כשחבר בא וביקש ממנו להגיע, וסמולר הצטרף רק בגלל שהבטיחו ארוחה בבורגר ראנץ' לכל מי שיגיע. הוא מאמין שהגיע לכאן בגלל שרצה יותר מאחרים, אבל גם בגלל שאלילת המזל די מחבבת את אלו שרוצים.
לעשות כלום ביחד
בינתיים, סמולר עסוק בתדלוק הדרייב שלו, הדרייב הספורטאי של האתלטים הגדולים באמת, אלו שמגשימים את החלום שלהם בגיל צעיר וממשיכים לחלום במקום להישרף באש ההגשמה. בשאר הזמן הוא מתאקלם. “הם קצת מוזרים", הוא אומר על הגרמנים. “יש את הקטע הזה שצריכים לשלם עבור שקיות בסופרמרקט שאני ממש מסרב לעשות את זה, אבל מה שהורג אותי זה היחס הבינאישיים. אני מתקשר לחבר ואומר לו שאני בא והוא שואל מה נעשה, ואני צריך להסביר לו שלא נעשה שום דבר, רק שנעשה את זה ביחד, וזה קונספט שהיה לי ממש קשה להסביר לשחקנים פה".
וברגע שסמולר מסיים את המשפט, הוא מקבל טלפון וחבר לקבוצה מודיע שהוא תיכף מגיע, לעשות כלום אבל ביחד. טימו זלצר מגיע אחרי 10 דקות, מתפעל מהנקיון והסדר, מוצא כרית חימום שסמולר הלווה מביתו בלי לבקש ולפני שאנחנו מתיישבים הוא מתלונן שסמולר תמיד גונב ממנו דברים, תמיד ממציא חוקים חדשים בשש בש, ושרק דרך סמולר הוא למד שיש עם מסויים שתמיד משקר ברגע שהוא אומר "תאמין לי".
מתויק תחת אחר, טוהר הספורט
זאב, זאב. זאב אברהמי וספורט 