קטגוריה: אחר

יומיים בלי מאיה

"אבל אבא, איפה את?"

**

איך שהיא מודיעה לי שהן נוסעות להורים , לחבל הריין, לכמה ימים, אני בונה מגדלים. לחזור להיות האני שהייתי. לבדוק קצת את האטליז הברלינאי, לעשן בלי החרדות של האחריות. לדפוק את הראש, להשתחרר מכל הכובד הזה. כבד לי, אני בורח כבר שנים מההודאה העצמית הזו. רוצה לבד. קצת.

אני לוקח אותן לשדה, ונפרד בהקלה. לא יכול כבר לסובב את הגב, להפסיק לחנוק את החיוך הגנוז. הביתה. מקלחת שעה. קפה וספר. לשכב עירום על המיטה. עוד מעט לילה. אני לא אצא היום. רק אתפוס עוד כמה דפים מספר שאני קורא כבר שנה, סרט שאני רואה טייק ביי טייק כמעט חודש. אני סוחב עד שלוש-ארבע בבוקר. מחר אפשר להישאר לישון עד אחת עשרה.

בשבע ושלוש דקות, בדיוק השעה שהיא מתעוררת, ומכריזה לעולם כמו תרנגול גאה על קימתה מחדש (א——בא!!), אני כבר על הרגליים.

**

מכל הוידאו והתמונות של גלעד חוזר הביתה, אני תקוע בחיבוק. אחרי ההצגה המבישה של גלעד במדים והפוטו אופ של הפוליטיקאים, בא הרגע של האבא. יש כמה אנשים שראו שם אבא דג קר, חיבוק מהוסס. ראיתי שם רק דמות עם עושר פנימי, שאחרי חמש שנים לא שכח לתת לבן שלו את החלל שלו, לא פלש.

תמיד חשבתי שהדבר הנורא ביותר הוא הורה שקובר את הבן שלו. אני מהרהר אם לדעת שהבן שלך נמצא במקום מסויים ואתה רוצה ולא יכול לתקשר איתו, זה לא גורל אכזרי יותר. פינג פונג של תקווה וייאוש, סופניות והסיכוי לנס.

**

כשמאיה נולדה משהו בי מת, ונולדתי מחדש. וכל הפחדים הישנים נעלמו, לא בגלל שנמצא להם פתרון, אלא רק בגלל שהתחתנת נישואים קתוליים עם החרדה, והחרדה הזו היא חרדה פסיכותית, שלא שייכת לשום דבר מהמציאות העכשווית, אלא רק בניה של רב קומות חרדתי. מאיה, בת חמש עשרה, במועדון, מישהו מציע לה משהו. כל הזאבים שם בחוץ. אפשר למות מזה.

**

"אבא, איפת את?"

"אתה, מאיה. בנים זה אתה".

"אבל איפה א-תה?"

**

וכשמאיה נולדה, הבנתי שהיא הגשר הפליק-פלאקי ביני לבין הורי, התשובה לשאלות שלי, הזרנוק שממיס את המרדן שבי. ההבנה, לא ההסכמה, המוחלטת למה שעשו, שאמרו, שאסרו. אני זוכר שאחרי שלושה לילות הפנמתי שהיא פה להישאר, לא אורחת ללילה שיום אחד תלך. אני זוכר לה שחבשה את כל פצעי הגירוד הדמיוניים שלי. איך כיסתה במשי את כל המחשבות על העבר.

**

"אבא, איפה את? מתי את בא לדיסלדורף?"

אחרי יומיים. לפני הקפה אני כבר הולך להסניף את הסדינים שלה.

השארת תגובה

מתויק תחת אחר

שגרה

קודם כל לגבי הפוסטים החיים הלילה ומחר. כיוון שבגרמניה מתקשים מאוד להשתחרר ממנהגים ישנים, וכיוון שעדיין שורפים שם בתי כנסת במערב ודופקים ליהודים מכות באמצע הכביש במזרח, אני מוצא את עצמי בטיסות היום בבוקר ומחר בבוקר. יהיו פוסטים חיים, אבל יכול להיות שהם יתחילו מאוחר או שייפסקו לפני סוף המשחק.

המשחק הלילה הוא לא ממש קרטיט. הוא לא קובע כלום, והלייקרס כבר שמו אותנו בסרט הזה פעמיים שנה שעברה (וגם נגד אוקלהומה השנה). אני די מקווה שאני טועה, אבל אני לא רואה איך פיניקס מנצחת בלוס אנג'לס.

###

יום אחד נסתכל בספרי ההיסטוריה ונגלה שבשנת 2008 היתה לישראל אלופת כדורסל אחת וב-2010 אלופה אחרת, ובין השנים הללו גנבה הפינאליסטית הנצחית של אותן שנים תואר אליפות.

אני שמח על האליפות של הגליל מכמה סיבות ואף אחת מהן היא לא שמחה לאיד. אני שמח כי אותן קבוצות נפגשו גם באליפות הנוער והתוצאה היתה דומה ואין לי ספק איזו מחלקת נוער תספק יותר שחקנים לבוגרים שלה. אני שמח כי עודד קטש חזר למקום שלא היתה בו טיפת סבלנות אליו והוכיח שאפשר לקחת אליפות בצורה אחרת ובעשירית הכסף. אני שמח כי החיבור בין קטש, הספורטאי הכי לא ישראלי שיש פה, לבין הקבוצה הכי ישראלית שיש פה, היא כור היתוך מקסים.

21 תגובות

מתויק תחת אחר, כדורסל משחקים עם המוח

בינתיים… בפלייאוף האמיתי (פוסט אורח מאת יובל קליין)

כמה עניינים טכניים: היום בלילה, החל בעשר שעון ישראל, פוסט חי מהמשחק הראשון בין אורלנדו לבוסטון (חצי שעה לפני ההתחלה, כדי לתת גם תחזית).

אני מפרסם פה טור אורח של יובל קליין, כתב הבלוג ביוסטון, על פלייאוף ההוקי המפתיע. אני חוזר וכותב: כמו קליין ואלון עברון לפניו, כל מי שרוצה לפרסם דעה, כתבה, טור, המלצה, סידור עבודה שעניינו בספורט ושיהווה אלטרנטיבה למדורי הספורט היומיים, מוזמן לעשות את זה כאן.

קוויבק עולה באש / יובל קליין

היום בלילה (שתיים שעון ישראל) יתחיל המשחק הראשון בגמר המזרח בפלייאוף. לא, אני לא מתכוון כאן לפלייאוף המשעמם עם התוצאות הידועות מראש שכוכביו הם תופעות פיזיולוגיות נדירות ששכחו את היסודות האמיתיים למשחק, אלא לפלייאוף האמיתי: מונטריאול קאנאדיאנס נגד פילדלפיה פליירס. משחק בין המדורגת שמינית (ואחרונה) שהדיחה את שתי המועמדות העיקריות לאליפות בדרכה לגמר לבין המדורגת שביעית שחזרה מפיגור שלוש אפס בחצי גמר פלייאוף המזרח. משחק של יסודות, של אנשים מהרחוב, שכוכביו הם חלק מהמקום שבו הם משחקים. בקיצור, ההוקי הוא כל מה שכדורסל הוא לא. (אתם יכולים לדמיין מצב של גמר אזורי בין שיקגו לשארלוט או בין אוקלוהומה לסאן אנטוניו? זה מה שקרה בהוקי השנה)

ובכל זאת, המשחק בין מונטריאול לפילדלפיה ישודר בערוץ שולי שרוב תושבי אמריקה לא מקבלים אותו בחבילת הכבלים שלהם, והוא ישודר בשעה שתבטיח שהוא יתחיל רק אחרי שאורלנדו ובוסטון יסיימו את המשחק ביניהן. אז נכון שהוקי באופן היסטורי הוא ענף פחות פופולרי פחות משלושת ענפי הספורט הגדולים האחרים באמריקה, אבל עד כדי כך?

הסיבה העיקרית להתרסקות הפופולריות של הענף היא שביתת השחקנים שביטלה לחלוטין את עונת 2004-5. השביתה הובילה למשבר חמור ביחסים בין הקבוצות לאוהדים שאיבדו ענין בליגה. המפרסמים ברחו כאילו שהליגה מצורעת וזכויות השידור נמכרו לרשת טלוויזיה זניחה (אנ.בי.סי שמשדרת את המשחק הראשון בגמר החוף המערבי בין סן חוזה לשיקגו, לא משלמת עבור זכויות השידור). בדיוק כפי שמג'יק ג'ונסון ולארי בירד הצילו את האנ.בי.איי בתחילת שנות השמונים, כך הצילו את ליגת ההוקי שני רוקי'ס שהתחילו לשחק בליגה בשנה שאחרי השביתה, סיד (דה קיד) קרוסבי בפיטסבורג ואלכסנדר (הגדול) אובצ'קין. שניהם הפגינו יכולות אישיות מדהימות שהחזירו את הקהל לאולמות ואת ההתעניינות בליגה (הגולים המדהימים של אובצ'קין הם מהסרטונים הפופולריים ביותר ביוטיוב גם למי שלא אוהב הוקי). היריבות האישית שלהם הפכה לקבוצתית כשפיטסבורג הדיחה את וושינגטון בפלייאוף בשנה שעברה בדרך לזכייתה בסטנלי קאפ. המהפך בתדמית הענף הושלם באולימפידאת החורף האחרונה בונקובר כשקנדה ניצחה את ארה"ב בהארכה במשחק הגמר במשחק ההוקי הנצפה ביותר אי פעם.

אין ספק שליגת ההוקי, המפרסמים ורשתות הטלוויזיה ציפו לדו קרב חוזר בפלייאוף בין אובצ'קין לקרוסבי. קנדה נגד רוסיה, ילד פלא נוסף מערבות קנדה, היורש הטבעי לווין גרצקי ומריו למיו' נגד שחקן על רוסי שהוא מעין תערובת הוקי של ג'נארו גאטוסו וליונל מסי. אבל עם כל הכבוד לתסריטים הוליוודים בנוסח "רוקי", הוקי הוא ספורט קנדי, וכדי להגיע לדו קרב הזה, אובצ'קין וקרוסבי היו חייבים חעבור דרך קבוצה והיסטוריה קנדית.

המונטריאול קאנדיאנס הם מועדון הפאר של ההוקי הקנדי. מועדון ההוקי המקצועני הראשון (עוד לפני שנפתחה ליגת האנ.אייץ'. אל), עם מספר האליפויות הרב ביותר (24) וגם המועדון הקנדי האחרון שזכה בסטנלי קאפ (ב-1993). מאז 1995 מונטריאול היה גם הקבוצה היחידה שמשחקת בחבל קוויבק. אבל ב-13 השנים האחרונות המועדון לא הגיע אפילו למעמד הגמר  (שזה כמו שיגידו לכם היום שברצלונה לא תסיים בין שתי הראשונות בליגה הספרדית ב-13 השנים הבאות. ההשוואה לברצלונה היא לא מקרית: בדומה לקבוצה הקטלונית, מונטריאול היא יותר ממועדון ספורט, אלא מקור הגאווה של העם הצרפתי-קנדי), ולפני תחילת השנה הימרו המומחים אם מונטריאול תסיים אחרונה או לפני אחרונה בדיביזיה שלה. החלפת בעלים, פרישה של המנכ"ל ופציעה של הקפטן אנדריי מארקוב לא בדיוק צבעו בורוד את סיכויי הקבוצה.

איכשהו מונטריאול הצליחה להשתחל למקום השמיני והאחרון בפליאוף המזרחי, השתחלות שהיתה אמורה להעניק לה סטירה מצלצלת מהמדורגת הראשונה, וושינגטון קאפיטאלס בראשות אובצ'קין שהפכה ליקירת עיר הבירה. מונטריאול הצליחה למתוח את הסדרה עד למשחק השביעי ובניגוד לכל הסיכויים הצליחה לנצח במשחק השביעי בוושינגטון ולהעפיל לשלב הבא.

אחרי המשחק הזה והכיסוי התקשורתי העצום סביבו, התחלתי להגביר את ההתעניינות שלי בהוקי. גיליתי שאוהדי מונטריאול, בדומה לאוהדי ברצלונה, נמצאים ברובם במונטריאול ומחוז קוויבק אבל הם פזורים בכל רחבי צפון אמריקה. אפילו בעיר מגוריי, יוסטון, עיר שהקשר היחיד בינה לבין הוקי קרח , הוא הקרח במקפיא של המקרר של תושביה, גיליתי בחניון אחד רכב עם דגלון של הקבוצה. שוחחתי עם בעל הרכב, יהודי ג'ינגי' בשם סת' שנולד במונטריאול. הוא הזמין אותי לראות את המשחק הראשון של מונטריאול בחצי גמר נגד פיטסבורג וילד הפלא הקנדי, סיד קרוסבי. לבוש בחולצה כחולה-אדומה (כמו ברצלונה), סת' התחיל להסביר לי על הקאנאדיאנס, ועל העובדה שהקבוצה הזו היא הדת של מחוז קוויבק. הוא גם הסביר לי שלמרות הזכייה הקנדית באולימפיאדה הוא יחווה אושר אמיתי רק כאשר הסטנלי קאפ יחזור למקומו הטבעי.

ם את הסדרה נגד פיטסבורג הבכירה הצליחה מונטריאול למתוח עד המשחק השביעי. במשחק השביעי נעצרה העיר מונטריאול שלעתיים וחצי ועשרת אלפים צופים קנו כרטיסים ומילאו את האולם הביתי ששידר את המשחק על מסכי ענק. מונטריאול הבקיעה גול מהיר ועלתה ליתרון 4:0 כבר באמצע השלישי השני, אבל מה שהדהים אותי יותר מהשמחה של סת' על היתרון של מונטריאול היתה השמחה לאיד שלו על החולשה של קרוסבי שהיה אנמי לאורך כל הסדרה והורחק כבר בתחילת המשחק השביעי. . מתברר שעבור סת' ומאות אלפים כמותו, לא משנה כמה מדליות זהב קרוסבי יביא לקנדי. בשבילם הוא תמיד יהיה קנדי, ולא צרפתי-קנדי. שזה סוג של התייחסות שאתה מצפה מקטאלוני כלפי פרננדו טורס.

מונטריאול ניצחה את המשחק, אלפים יצאו לרחובות, ניפצו חלונות ראווה, הפכו מכוניות ורק התערבות משטרתית מסיבית עצרה את "החגיגות". אם מונטריאול תעבור את פילדלפיה ותחזור למקומה הטבעי בגמר הסטנלי קאפ, יש מצב שקוויבק תעלה באש.  עד אז, אם אובצ'קין וקרוסבי הם הבירד ומגי'ק של ליגת ההוקי, מונטריאול יכולה להפוך לג'ורדן שלה.


8 תגובות

מתויק תחת אחר

הבלוג חוזר לחיים

טוב, בגלל חופשה משפחתית וחוסר התאמות טכנולוגיות, הבלוג נח קצת. היום, אחרי צאת האחד במאי, כבר יתחילו פוסטים חדשים אם כי מוגבלים (עד התשיעי למאי, אז הבלוג יחזור לציוויליזציה)

זאב

6 תגובות

מתויק תחת אחר

פוסט-מאסטר

דודי כליפא הוא עיתונאי ספורט רציני, לא אחד שמחפש באינטרנט שידורים פיראטיים ואחר כך יושב לכתוב עליהם, אלא אחד שיושב איפה שהדברים באמת קורים. במקרה של כליפא מדובר בגולף ומדובר בבן אדם שישב כבר שלוש פעמים באוהל העיתונאים באוגוסטה וראה את הליבידו של טייגר ממקור ראשון.

לכליפא (ביחד עם בת זוגו נעמה פלד) יש גם בלוג, "בייגלה, שבו הם כותבים על החיים, על מהויות, על אוכל וגם על גולף.

הנה קישור לכתבה מצויינת שתרגם כליפא. הכתבה נכתבה על ידי חברו הטוב ועיתונאי הגולף המפורסם רון סייראק והיא מסכמת את הטורניר הראשון של טייגר מאז הפרישה שהוא כפה על עצמו.


תגובה אחת

מתויק תחת אחר

Seogsa

מתחיל להסתמן מצב שפיל מיקלסון הולך לזכות במאסטרס ולסגור את אחד החודשים הספורטיביים הכי עגמומים עבורי.

אבל מה שבאמת תפס את העין שלי, חוץ מהעובדה שטייגר ירה לעצמו ברגל פעם אחרי פעם, היתה העובדה שבשלב מסויים היו שני קוריאנים בשלישיה המובילה. עשיתי חיפוש מהיר וגיליתי שברמת החובבים, הגולפאים מקוריאה שולטים. ומה שיותר מעניין זה הסיפור מאחורי ההצלחה הקוריאנית. קודם כל יש את המהגרים שנדחפו על ידי הוריהם להשתלב ולהתערות בחברה האמריקאית על ידי הצטיינות בספורט, אחר כך יש את הקוריאנים שלא היגרו ומהווים הוכחה שלמרות שירות צבאי (בקוריאה הגברים חייבים לשרת שנתיים בצבא) אפשר להתפתח ולפתח ספורטאים לצמרת הספורט העולמי.

ומה שהכי מעניין הוא שההצלחה הגברית בענף הגולף בקוריאה חייבת את התודה שלה לסו רי פאק, גולפאית קוריאנית אגדית (בקרב הסבב הנשי הדומיננטיות הקוריאנית היה הרבה יותר גדולה). אני לא מצליח להיזכר במדינה וענף ספורט שבו הצלחה נשית סללה את הדרך להתעניינות והצלחה גברית.

##

מילה נוספת על טייגר: הוא סיים את ארבעת הסיבובים ב"אנדר פאר". על משטח הגולף מדובר בפנומנל. האם יש עוד ספורטאי שיכול לחזור לפורמה כזאת אחרי הפסקה כל כך ארוכה? אני מסופק

15 תגובות

מתויק תחת אחר, נשים בספורט

הבהרה

אני יודע שאחד הכללים לגבי ציניות הוא שאסור להסביר אותה, אבל כיוון שהטור הקודם (על אוהדי בית"ר) לא הובן כהלכה וחלקכם הבנתם אותו כאילו שהיני תומך בעמדת אוהדי בית"ר, אני רוצה להבהיר שעמדתי היא ההפך הגמור מכך. הפוסט היה ציני לחלוטין. 

5 תגובות

מתויק תחת אחר

הודעה

היום בלילה ייערך משחק פוטבול המכללות האחרון של העונה, בין טקסס לאלבמה. יש מי שמכתירים את המשחק הזה כמשחק שיקבע את אלופת ליגת המכללות בפוטבול לשנת 2009-10, אבל אני די מתנגד לשיטה לפיה פורמולות מחשבים ובני אדם (שלא על כר הדשא) מחליטים מי האלופה, ולכן אני אסתפק  באמירה שזהו המשחק האחרון או אולי עוד משחק שבו יריבות מליגות משנה מנסות לערער על המעמד של האס.אי.סי.

ובכל לזאת, וכיוון שמקומות אזוטריים כמו אמריקה, כן מייחדים למשחק הזה חשיבות די מרובה, אני אעקוב כאן בבלוג חי אחרי המשחק, אבל הוא יהיה רק מוזיקת רקע ואני אנסה לעסוק במהלכו באירועים שונים שלא נגעתי בהם בימים האחרונים–שהאנהן בוושינגטון, קרל מאלון מטיף מוסר, הפרישה של רנדי ג'ונסון ועוד אירועים מעולם הספורט שהם שריריים וקיימים ואינם ברי ויכוח.

תגובה אחת

מתויק תחת אחר

המירוץ לצמרת של אבישי סמולר

הידיעה על אבישי סמולר נדחקה לעמודים היותר פנימיים של מדורי הספורט, לתחתיות של אתרי האינטרנט. זה לא שציפיתי שידווחו על המעבר שלו ללמגו כמו שמדווחים על כל שינוי בצריכת הקורנפלקס של עמרי כספי, אבל בכל זאת: אבישי סמולר חתם בלמגו. או בישראליות: ההחתמה של סמולר שקולה לתסריט לפיו בעוד שנתיים הלייקרס יציעו חוזה לכספי כדי שיתחרה על המקום בחמישיה עם לאמאר אודום. אלו הם הפרופרוציות, ומי שמבטל על פניה את ההשוואה בין האנ.בי.איי לליגת הכדוריד הגרמנית, עושה זאת על אחריותו בלבד, ובטח בלי שנכח מעולם במשחק כדוריד בגרמניה.

בדיוק לפני שנה נסעתי לראות את סמולר משחק. הכתבה מעולם לא פורסמה בגלל המלחמה שהתחוללה בעזה באותה תקופה. אני מביא אותה כאן כלשונה. ספורטאי ישראלי בחור גרמני, מונע בדלק של מצוינות. אני זוכר שכל הדרך חזרה, בנהיגה, לא יכולתי להרגע מכמה שסמולר היה מרשים. המשחק שראיתי היה משחק גרוע שלו, אבל כל דרך ההתנהלות שלו, הפוקוס, הפקספקטיבה, והחתירה הבלתי נגמרת למטרה שתשים גושפנקא למצוינות שלו. אני זוכר שאמרתי לעצמי שמדובר בחומרים שמהם עשויים ספורטאים גדולים אמיתיים.

###

אבישי סמולר הוא חתיכת סיוט עיתונאי. המאמנים שלו אומרים שהוא שחקן מעולה, החברים שלו לקבוצה אומרים שהוא משקיען ורציני, חברים מהפועל ראשון מספרים שהוא אלוף העולם בביקורי חולים ובבר מצוות ואפילו שכשהוא מגיע לביקור מולדת הוא מגיע למשחקי הכדוריד של קבוצות הילדים, מתקן, מצטלם ומפזר חתימות, אנשים שמכירים אותו אומרים שהוא בן למופת ותלמיד נהדר (במגמה ריאלית-פיזיקה!), ואם לא היה ספורטאי בטח כבר היה קצין באיזו סיירת מובחרת. ואפילו הוא עצמו, עם כל הצניעות המופנמת שלו,צריך איזה חמש דקות כדי לחשוב על משהו רע להגיד על עצמו, חמש דקות שבסופן הוא מתנצל ואומר שהוא ממש לא יכול לחשוב על משהו קונקרטי.

מה שכמובן היה אמור להפוך אותו לחלום הרטוב של מפרסמים, לא? הוא יפה, הוא מצליח ואהוד, הוא  משחק בליגה הראשונה של הליגה הגרמנית בכדוריד (שזה מקביל לשחקן ישראלי שיגיע לאנ.בי.איי), הוא צעיר ומרוויח יפה ואפילו בזכוכית מגדלת של נאס"א לא הייתם מוצאים עליו מילים רעות, אפילו לא באותיות הקטנות הללו בתחתית המודעה.
אז איך זה שלא שמעתם עליו? איך זה שכל גרפץ של פיני בלילי בטורקיה מעורר הד גדול יותר, שהמלוקקים האלו ממשרדי ההלוגן עוד לא בנו עליו קמפיין, איך זה שעורכי הספורט לא מוצאים לו מקום קטן, אפילו באותיות הקטנות? אולי בגלל שספורט הוא חלק מהתרבות, ולמצוינות השקטה של סמולר אין מקום בתרבות הישראלית מודל 2009.

קיצוני ימני בגרמניה

ווצלאר היא אחת מהערים הללו שמתאפיינות בכמה היא קרובה לעיר אמיתית. ולכן ווצלאר: מקום הולדתה של יצרנית המצלמות "לייקוס", בסיס צבאי אמריקאי גדול, 76 קילומטר רבוע, כמעט 53,000 תושבים. וכן, 70 קילומטר צפונית לפרנקפורט.
ועוד יש בווצלאר, חוץ ממרכז קניות שמתחיל במסילות הרכבת שנכנסות לעיר ובו עוגנים תרבותיים כמו בורגר קינג ו"זארה", גם קבוצת כדוריד בליגה הגרמנית הראשונה, קבוצה שהיא גאוות העיירה. ולקיצוני הימני שלה שזורק דווקא ביד שמאל, קוראים אבישי סמולר, ילד מראשון.
הלכתי לראות את ווצלאר מארחת את המבורג מהצמרת במשחק שנערך בתפר שבין כריסמס והשנה החדשה, בימים שבהם עזה ושדרות שיחקו מחניים עם חומרי נפץ. הדרך לווצלאר רצופה בגשרים שחולפים מעל שדות מוריקים ובתים מסודרים עם גגות אדומים, ערים, שכמו וולצאר, אתה יכול לרשום עליהן את הכתובת ולשלוח בתור גלויה. ערים שרק הכניסה אליהן יכולה להגלות עד כמה הגלויה מוכתמת ומקומטת.   
במגרש עצמו היה קרוב ל-4,400 צופים. משפחות שלמות, זקנים וצעירים , זרוקים ומעונבים. כולם לבושים בירוק, הצבע של הקבוצה המקומית. לפני המשחק כולם התאספו ברחבה שלפני הכניסות, אכלו נקניקיות ושתו בירה, כמו הגיעו לאופרה. רק בפנים הלמו התופים של היציע המערבי. שורה שניה, כסאות 7-14, 8 תופים ו-16 זרועות שלא הפסיקו להלום לאורך כל המשחק. אחרי המשחק סמולר אומר שבכל פעם שהוא במנהרה לפני שהם עולים לפרקט, הוא מקבל צמרמורות מהקהל, ששערות הגוף שלו נסמרות. “יומים לפני המשחק אני לא יכול לישון מהאדרנלין ומהטירוף. ולפני המשחק אני מרגיש כמו ראסל קראו בגלדיאטור", הוא אומר.
מרק שיפר, שמכסה את ווצלאר כבר שבע שנים עבור העיצון האיזורי "גיסן אלגמניה צייטונג", אומר שסמולר לא היה יכול להגיע בזמן טוב יותר. “גרמניה תמיד גדולה בכדוריד, בעיקר באיזורים כמו ווצלאר או בערים אוניברסיטאיות שם הכדוריד צמח ושם הוא מקבל כיסוי נרחב יותר בתקשורת", מסביר שיפר שכתב השנה כתבה על סמולר במגזין הכדוריד הארצי "אייץ'.אם" תחת הכותרת "הקוסם מראשון". “אבל אחרי אליפות העולם שבה זכינו ב-2007 עם 30,000 צופים באולם בקלן, הכדוריד קיבל עוד דחיפה בפופולריות". ההצטיינות של סמולר כבר בשנה הראשונה שלו בליגה , שבה הגיע למקום השני בדירוג "רוקי השנה", מסביר שיפר, תקצר עבורו תהליכים.
"שחקנים זרים מליגות לא מוכרות מגיעים לליגה הראשונה בגרמניה אחרי ששיחקו בליגה השניה או בליגה הצרפתית או השווייצרית", הוא מסביר. “סמולר הגיע לקבוצה בליגה הראשונה והוא אחד השחקנים החשובים ביותר בהישארות שלה בליגה למרות התקציב השני הכי נמוך. הוא על הראדר ואני לא מאמין שייקח לו יותר משנתיים לחתום בקבוצה גדולה".
סמולר עלה על הראדר של שיפר ועורכי העיתונים בשנה שעברה, אחרי שהוא הראה להם דברים שהם לא ראו אף פעם. “כן, הוא מאוד מהיר והוא מצויין באחד על אחד", אומר שיפר ופה האישונים שלו גדלים כמו אחד שראה עב"ם נוחת לו במרפסת, “אבל הוא היה מתיישב על הספסל באמצע ההתקפה של ווצלאר ופתאום קם, מצטרף להתקפה ומבקיע. זה דברים שלא עשו אף פעם בגרמניה"
שיפר חושב שאין שום מצב שסמולר יישאר בווצלאר מעבר לשלוש שנות החוזה שלו. הוא חושב שווצלאר היא רק מקפצה בשביל השחקן הישראלי שכבר היום נחשב לאחד הטובים בתפקיד שלו., שהעירה כבר קטנה עליו. אם סמולר רק ילמד שכדוריד זה הרבה עבודה קשה וקצת קסמים ולא להפך, השמים יכולים להיות הגבול הדרומי לאיפה שהוא יכול להגיע.

אין קסם

האצטדיון שנבנה רק לפני שלוש שנים מפוצץ. יש מופע אורות לפני שהשחקנים מוצגים ומוזיקה מחרישת אוזניים. מופע אורקולי אמריקאי עם נגיעות של שמאלץ גרמני. סמולר לא עוזב את הכדור בדקות שלפני המשחק. משתעשע-מתעלל בו. דקה לפני שריקת הפתיחה הוא עבור משחקן לשחקן ומחבק אותו. ואחר כך הוא מתיישב בפינה שלו, במקום שבו קווי הרוחב והאורך נפגשים ומחכה שההתקפה תבוא אליו. שחקן הגנה אחד תמיד מופקד עליו.
אחרי שמונה דקות רגועות, סמולר מקבל את הכדור בפינה, מתעופף באוויר חצי מטר אנכית לקרקע ומשחיל את הכדור בין השוער הענק לקורה השמאלית, כמו מכת ביליארד. אחרי חמש דקות נוספות סמולר חוטף כדור ויוצא למתפרצת לבד מול השוער. הנשימה הקולקטיבית נעצרת לרגע בצפייה. סמולר מתרומם גבוה, מסובב את פרק היד ומנסה כדור שטוח, בניגוד לתנועתו. אבל השוער בולם את הכדור
מפה המשחק של סמולר מדרדר. הוא יוצא למתפרצות לפני שהקבוצה שלו השתלטה על הכדור, בניגוד להוראות שקיבלו לפני המשחק להיזהר מהריבאונדים. אחרי הפעם השניה המאמן שלו מחליף אותו, מסובב את הגב שלו למגרש ומסביר לסמולר למה הוא יושב על הספסל. סמולר גם לא עולה למחצית השניה. הוא יושב על הספסל, בפה פעור, מגבת על ברכיו והוא נראה מנותק מהמשחק.
סמולר עולה לשחק אחרי 16 דקות במחצית השניה. הוא מנסה להיות מעורב יותר ונע בהתקפה לאורך המגרש, אבל הוא מאבד מיידית שני כדורים. 47 שניות לסוף, המבורג עולה ליתרון 29:28. אחרי פסק זמן, סמולר סוחט מכת שבע, אבל ווצלאר מחטיאה ומצליחה לחטוף את הכדור. ארבע שניות לסוף. הכדור מגיע לסמולר שמתרומם, מניף את ידו השמאלית, שתי שניות, ויורה כדור לכיוון הקורה השמאלית הרחוקה, אבל השוער הודף וסמולר נשאר לשכב דקות ארוכות על המשטח, מאוכזב.
אבישי תתעורר, נוסעים לגרמניה
המירוץ לצמרת של סמולר מונע על ידי דלק חלליות. מאמנו לשעבר בהפועל ראשון,סער פרנקל, זוכר שכבר כשסמולר היה בכיתה ו' היה ברור שהוא הדבר הבא בכדוריד הישראלי. עידן מיימון, שסמולר אמור להחליף בהגמוניה של הכדוריד הישראלי, זוכר שאימן את סמולר בגיל 14. “הכל כבר היה שם מבחינת היכולת, האתלטיות, הרצון, התשוקה למשחק, והרצינות באימונים ואיך שהוא שמר על עצמו מחוץ לכדוריד", נזכר מימון ששיחק שנתיים בליגה השניה בגרמניה, “אבל מה שבאמת בלט אצלו היה הרצון לשמוע ממני על החוויה של   לשחק כדוריד מקצועני בגרמניה. הוא סימן לעצמו מטרה והתביית עליה. אני ממש לא מופתע שהוא הגיע לגרמניה, אני רק מופתע שהוא הגיע לשם כל כך מהר".
האמת שגם על סמולר גרמניה נפלה בהפתעה עצומה. הוא בכלל הגיע לכדוריד רק בגלל שרצה להגיע לנבחרת בית הספר ולטוס איתה לחו"ל (וגם בגלל שראשון לכדורידנים היא מה שאתיופיה לרצים למרחקים ארוכים), ובגיל 15 הוא כבר הגיע לקבוצה הבוגרת, ואחרי שחצי מהעולם היה צריך לשכנע אותו שאין לו מה לחפש ביחידה קרבית והוא יתרום הרבה יותר על המגרש, סמולר התחיל להבין שאירופה היא התחנה הבאה. הוא הכין די.וי.די ושלח,, ושלח ושלח.
לפני שנתיים הגיעה למגו (אלופת גרמניה ואלופת אירופה לשעבר) למשחק נגד מכבי ראשון. סמולר ישב שם כצופה כשאדם רחב ממדים ניגש אליו והציג את עצמו. “קוראים לי פיין הולפרט ואני המנכ"ל של למגו. אנחנו להצעיר את הקבוצה ושמענו עליך המון, בעיקר המאמן שלנו וולקר מודרו. למה שלא תשלח לנו די.וי.די שלך?” סמולר שלח  עוד די.וי.די, אבל לא שמע מעולם מלמגו. מספר שבועות לאחר מכן סמולר קיבל שיחת טלפון מאבא שלו. “התקשר עכשיו מאמן אחד בשם וולקר מודרו ואמר שהוא רוצה להחתים אותך בווצלאר. הוא רוצה שנגיע תוך יומיים".
סמולר היה בטוח שהוא קורבן למתיחה, אבל מתברר שוולקר פוטר מלמגו, מונה כמאמן וולצאר ואחת ההחתמות הראשונות שלו היה השחקן המהיר הזה מהדי.וי.די מישראל. אחרי יומיים סמולר הגיע לווצלאר, המנכ"ל הוציא דפים וסמולר, בפה פעור,  חתם על חוזה לשלוש שנים.

לא לרובוטיקה

סמולר יוצא מחדר ההלבשה אחרי שעה ארוכה ואחרי שדאג להסיר מעצמו את האכזבה וריח הבושם הזול ששלט באולם. הוא מטפס בעצלתיים במדרגות שעולות לחדר האח"מים, שם מתאספים השחקנים, ההנהלה והאוהדים השרופים לבירה ואוכל. “זה עוד יום באוניברסיטה של הספורט", הוא עונה לאוהדים שבאים לנחם אותו. עונה בגרמנית שוטפת, תוצאה של לימוד אינטנסיבי וסירוב מוחלט של חבריו לקבוצה לדבר איתו באנגלית.”אני מגשים פה חלום של ילד, ומה זה החטאה של כדור לעומת הגשמת חלום? חוצמזה שאני אומר לך שהייתי אוכל את עצמי אם מישהו אחר היה לוקח את הזריקה ולא אני".
הבירה משחררת קצת מהטקס הישבני. אוהד אחד, מודאג, שואל את סמולר אם הוא באמת נוסע לישראל מחר (המשחק נגד המבורג היה האחרון לפני הפגרה) ואם הוא יהיה בטוח ולא יקרה כלום, כי הם ממש צריכים אותו פה. אוהדת צעירה אחרת ניגשת לסמולר ומעניקה לו שי לכריסמס. הוא מלמד אותה איך לכתוב את השם שלה בעברית.
סמולר גר בדוטנהופן, פרבר סמוך לווצלאר (שזה כמו להגיד :פרבר של קרית עקרון). מחוץ לבית חונה מכונית פורד פוקוס עם לוגו המועדון. סמולר, שבכלל רצה רק אופניים, פונק על ידי אחד המאמצים במכונית ספורט שתי דלתות. הדירה בקומה ראשונה בקומפלקס בן 6 דירות מצויידת במיטב הבנליה של רווק צעיר: גיטרה על הספה, לוח שש בש, פוסטר של צ'ה ומחשב שעובד שעות נוספות על הסקייפ. סמולר מסדר את הדירה לפני שאני נכנס. בשביל אמא, הוא אומר.
  בשנה שעברה הוא גר עם חברתו לחיים, אבל הם נפרדו וכעת הוא די לבד (חן פומרנץ עבר השנה לווצלאר, אבל הוא היה פצוע במרבית השנה ולפני הפגרה הוא נסע לישראל לטיפולים). למזלו, הוא אומר, הוא נפל על קבוצה עם אינטלגנציה רגשית מאוד גבוהה. הוא מתאמן פעמיים ביום ולוקח קורסים לתואר בכלכלה וניהול באוניברסיטה הפתוחה.
הוא מנער באלגנטיות שאלות על פרסום . היה נחמד לקבל טפיחה על השכם, הכרה בשגרירותו, הוא אומר, אבל זה לא חשוב. מי שצריך לדעת יודע. “הקושי האמיתי היה שהם יקבלו אותי, את סגנון המשחק שלי ", הוא אומר. “המשמעת הטקטית פה מאוד גבוהה ולי קשה להיות רובוט, אני חייב לאלתר ואני מרגיש מחויבות לתת שואו לקהל. אז זה היה הקושי הכי גדול והדרך להתגבר עליו היתה להגיד לעצמי 'אבישי, זה מה שהביא אותך לפה, אל תשתנה'”
הוא שומר על קשר רצוף עם הארץ. קצת נבוך משיחות עם חברים שמשתפים אותו בצרות המילואים. מדבר כל יום עם ההורים, לפעמים הקו מלא בשתיקות. הוא מייחס את הבגרות שלו לעובדה שאחיו ואחותו גדולים ממנו ב-10 ו-13 שנים ושתמיד הוא היה צריך להסתדר עם החברים שלהם. הוא זוכר שהוא הצטרף לאימון הכדוריד הראשון שלו בכיתה ב' כשחבר בא וביקש ממנו להגיע, וסמולר הצטרף רק בגלל שהבטיחו ארוחה בבורגר ראנץ' לכל מי שיגיע. הוא מאמין שהגיע לכאן בגלל שרצה יותר מאחרים, אבל גם בגלל שאלילת המזל די מחבבת את אלו שרוצים.
לעשות כלום ביחד
בינתיים, סמולר עסוק בתדלוק הדרייב שלו, הדרייב הספורטאי של האתלטים הגדולים באמת, אלו שמגשימים את החלום שלהם בגיל צעיר וממשיכים לחלום במקום להישרף באש ההגשמה. בשאר הזמן הוא מתאקלם. “הם קצת מוזרים", הוא אומר על הגרמנים. “יש את הקטע הזה שצריכים לשלם עבור שקיות בסופרמרקט שאני ממש מסרב לעשות את זה, אבל מה שהורג אותי זה היחס הבינאישיים. אני מתקשר לחבר ואומר לו שאני בא והוא שואל מה נעשה, ואני צריך להסביר לו שלא נעשה שום דבר, רק שנעשה את זה ביחד, וזה קונספט שהיה לי ממש קשה להסביר לשחקנים פה".
וברגע שסמולר מסיים את המשפט, הוא מקבל טלפון וחבר לקבוצה מודיע שהוא תיכף מגיע, לעשות כלום אבל ביחד. טימו זלצר מגיע אחרי 10 דקות, מתפעל מהנקיון והסדר, מוצא כרית חימום שסמולר הלווה מביתו בלי לבקש ולפני שאנחנו מתיישבים הוא מתלונן שסמולר תמיד גונב ממנו דברים, תמיד ממציא חוקים חדשים בשש בש, ושרק דרך סמולר הוא למד שיש עם מסויים שתמיד משקר ברגע שהוא אומר "תאמין לי".

18 תגובות

מתויק תחת אחר, טוהר הספורט

יורי פורמן, תשע שנים לפני שהוא אלוף עולם

לפני תשע שנים שמעתי על איזו כת אגרוף שחיה ומתאמנת בברוקלין. הלכתי לבקר אותם ערב אחד ב"גליסון ג'ים", ואז במשך חמישה חודשים עקבתי אחריהם. הכת כללה את הגורו מיכאל קוזלובסקי ושלושה תלמידים, צעירים שנטשו את ישראל כדי לממש לגורו שלהם את החלום: זכייה במדליה אולימפית. בסיום אותם חמישה חודשים הצעתי למגזין אמריקאי לכתוב עליהם כתבה. אני מצרף את הכתבה באנגלית למטה. מאז, לא שמרתי כל כך על קשר. קראתי על ההתקדמות של פורמן ועל זה שקוזלובסקי הצליח להשתקע באמריקה, ועל הקרע בין שניהם, והחתונה של פורמן וההתקרבות שלו לדת. ביום שבת בלילה פורמן נהיה אלוף עולם. ככה זה התחיל:

COACH FANATIC

By Ze’ev Avrahmi

Somebody had to die in order for Michael Kozlowski’s destiny to be born. Like most of ours, his life was also determined by his childhood: when Kozlowski was five, he watched, on the TV screen in the tiny living room of his family house in Kazakhstan, the funeral of a Russian general. “I remember watching all these people walking after his casket and the many people who crowded the road for him,” Kozlowski says today. “And right there I knew that this is how I wanted my funeral to look, that I couldn’t bear the thought that I would be buried with only two people around my grave.”

Promise

Half past eight on a cloudy Monday evening, in the time when winter slips into spring. Kozlowski, a 40-year-old boxing coach with blonde hair that tickles his shoulders and a face that hadn’t seen a razor for over a week, sits in his SUV and waits for his five boxers to finish their showers inside the Gleason Gym. They have just gone through two hours of grueling exercise. The air conditioning inside the car could cool Manhattan on an average August day, the speakers blast Sade. Kozlowski and his boxers have just burned another day on his way to becoming famous. Soon he will deposit his two female boxers at the nearby subway and continue with his three prodigies to their little home in Bay Ridge, Brooklyn. There, they will eat another low-calorie dinner, watch some boxing and go to sleep: the three youngsters in the bedroom, Kozlowski on the living room carpet.

Flashback, 20 years ago: Kozlowski, a young boxer, already knows that his ability won’t be enough to wrap fame around his memory, decides to become a coach. He starts to think of boxing as an art form, trying to measure it in terms of angles, velocity and distance. He is also in love. So much in love that he decides to prove his love by chopping off part of his left ear and sending it to the object of his affection. She doesn’t buy it, but a decade later, on the day his first daughter is born, he gets a phone call from her at his flat in Moscow. She tells him that he was the only one who ever really loved her and that she still keeps his chopped ear in a jar.

1995: Kozlowski, after establishing a coaching career in Russia, buys a one way plane ticket for himself, his wife and their daughter. They join the wave of many Russians who fled to Israel since the collapse of the iron curtain. Kozlowski, who is not Jewish but whose wife is, arrives in Israel with dreams of creating boxing champions. But he will find only disappointment.

“Ezer Weizman [then the president of Israel] was on the same flight,” Kozlowski says.  “Upon hearing that I was on the plane, Weizman approached me and urged me to bring a medal to Israel from the Olympic Games. I remember that he kept posing with his hands to his face like a boxer, 70-year-old war hero, begging me to have the Israeli anthem played in the Olympics, promising to provide me with all the necessary tools to achieve that goal.”

A Promise, anywhere and in any language, can be a very deceiving word. It fills you up with hope and throws you down when it cannot be fulfilled. It has many meanings in Israel, a promised land, according to its residents. “Soon after I arrived, I went to learn Hebrew and found a job working as a physical education teacher in school. At night I worked in security inside a mall because I had to support my wife and our two daughters,” Kozlowski remembers. In the afternoons he would stroll around Haifa, the biggest city in northern Israel, pondering how he would import his boxing bible, the one that taught movement and vectors, velocity and center of gravity, to young kids in Israel. The first boxer he recruited was Yuri, a 15 year old who came to Israel from Russia when he was 11. Soon Kozlowski gathered together a group of young people who he believed would help him make good on his promise to Weizman.

BOXING, GEVALT

Kozlowski, who describes himself as fanatic, has a mission. He believes that boxing is a way of life, an integration of education and physical activity, that boxing in the ring keeps youngsters from getting into street fights and into the crime world. He wants to relive the days when the Jewish population grew 93 world champions and shatter the myth that boxing and Jews don’t go hand in hand.

It wouldn’t look odd if it weren’t for the fact that Kozlowski has nothing to do with the religion, other than his having a Jewish wife. He had to come to Israel to see racism from up-close. He had to come to Orwellian Israel to attended boxing nights titled “the peace tournament,” where Arabs and Russians beat the crap out of each other in front of a joyful Jewish crowd. He led one of his boxers to the silver medal of the European Championship in 1998. “I remember stepping into the ring that night and hearing one guy telling his friend that he is in favor of my boxer because his opponent was black, and his friends answer calmly: ‘but he is Jewish.’” Kozlowski says. “Every where I went people called me ‘jude’. Finally I came one night to my surprised wife and declared: ‘yes, I am jude’”

Boxing. Everywhere and throughout history, it has been a sport for the poor, an escape gate from poverty, crime, immature death. It attracts those who are perceived to be worth less, the minorities. Kozlowski raised the Israeli flag in international competition when public opinion about the country had hit rock bottom. But it couldn’t help him: he wasn’t Jewish and his fighters were Arabs and Russians. Second grade citizens.

“Because of my schedule I slept maybe two hours a day. I earned $1000 a month from all three jobs, but I didn’t care. I had a mission,” Kozlowski says. “I remember that Russia built its intimidation upon two factors: strong army and superiority in sports. Israel had the army already, I took the charge for sport and Olympic medals.”

The authorities closed the door on him before he had the chance to plead his case. The Jewish authorities asked him to go and request money from the Arabs. The Arabs kicked him back. A Russian minister in the Israeli parliament reminded him that he wasn’t Jewish. Haifa’s mayor told him, in January, that there was no budget for him. But Kozlowski, true to his training, never gave up. He took his head down and decided to bang, again and again, against the wall. “There’s a sentence in Russia that states: ‘hope dies last,’” Kozlowski says.

First he took his fighters to a deserted basement whose walls were covered with posters of Israeli bombers and tanks, but he was kicked out. Then they all moved to an open yard in Haifa. On rainy days they would gather inside his apartment and box. Some of the boxers stayed over and slept on his balcony. The struggle started to show its effects: Kozlowski began to chain-smoke; his wife decided that she had had enough, took their two daughters and fled the apartment, the promising country, the fanatic husband, to relatives in Brooklyn. Kozlowski, like a boxer waking up after losing consciousness, was the last to find out that he was finished. He, who programmed his boxers to go on until their central nervous systems broke down, found, after a short journey in Israel, that he was the one lying in the ring, defeated.

Kozlowski decided that he had one last resort: he would begin a hunger strike in front of Israel’s presidential residence. He hoped that Ezer Weizman would remember him.

ALI FOREMAN

He punches as hard as George Foreman, he intimidates opponents like Foreman, grills a mean chicken like Foreman, and he even shares a last name with the boxer turned pitchman. But Yuri Foreman really dreams about becoming Muhammad Ali.

Foreman, the first boxer who joined Kozlowski in Israel, used to run miles upon miles before he discovered about Kozlowski’s training. Foreman had to run. He had to escape from the estrangement by the Israeli kids, from the stigmas thrown at Russians by Israeli society (“Russians are either mobsters or whores, usually both.”), from a mother who was so sick she had been hospitalized 16 times in two years, from the humiliation of his father, an engineer who had washed floors since their arrival to the promised land. When he joined Kozlowski, Foreman dreamt about a medal, international recognition, or maybe just about a teacher who would come and encourage him for the first time since he landed in this foreign promising country.

In June of 1998, Foreman won a silver medal in an international competition in Italy, an achievement that gave him a pass to the 18 and under world championships in Argentina at the end of the year. Upon his return to Israel he was stopped at the gate. Foreman, a blonde with blue eyes and an unscarred face, was stopped for questioning by the Israeli security. It didn’t help that he was wearing the official uniform of the Israeli boxing team. Neither did the silver medal around his neck. Foreman went home, found a note from his father on the kitchen table, put on his walkman and did his daily routine: a run to the hospital, five miles away. Only this time she was already dead.

Now it was like the ring: Foreman was down already, but the boxer within him was fighting out of his personal pool of motivation, a motivation fed by a collective measure of pain, rage and humiliation. Foreman, 154 pounds distributed perfectly on his six-foot frame, went to his last fight. He waited for five days on the steps in front of Haifa’s mayor without anybody attending him. He threatened the mayor’s deputy that when he won a medal, he wouldn’t forget to mention everywhere how unsupportive they were. “You will never be a champion,” the deputy responded.

At the same time, Kozlowski arrived at the president’s house. He asked to speak to the president and threatened to start a hunger strike. The security guy laughed at him and suggested that Kozlowski join the homeless at the corner who sleep there for months at a time. Kozlowski waited there until a TV crew came to document the scene. Faster than a Foreman jab, he was ordered inside. Promises were made. Kozlowski left without ever seeing Weizman again. After two months and when all the promises had been broken, Kozlowski packed two suitcases, folded an Israeli flag and joined his wife in Brooklyn.

In the late 40’s, after the world war, when the country committed itself to the notion of independence, there were more boxing clubs in Israel than soccer clubs. Boxing symbolized the courage of the new Jew. At the end of the millennium, when Jewish settlers violently and without provocation overturned Arab merchants’ baskets of fruit, boxing was pushed to the corner. The best boxing coach in Israel fled the country, Israel had no boxers at the last Olympic Games in Sydney, and Weizman, Israel’s hero during the 1948 independence war, was thrown out of office when it was discovered that he was accepting bribes from businessmen.

Eminem

For ten months, Kozlowski worked at a garment factory in Queens and looked for training facilities where he could teach his kind of boxing: psychological boxing over physical technique, a method that urges you to make sure not to get hit first and then to find the opportunity and go in for the kill. When he found Gleason’s Gym, he went home and called Foreman.

Three months later, Foreman won the bronze medal at the Golden Gloves tournament in Michigan. From there they drove to Chicago for another tournament, but somebody told the organizers that Foreman was an illegal alien and he was kicked out after he won two rounds. Upon their return to Brooklyn, Kozlowski’s wife took him to the kitchen and presented him with an ultimatum: it was her or Yuri. Kozlowski packed his suitcases, folded the Israeli flag and moved with Foreman to a new apartment, two blocks away.

Foreman found a job at a store in the garment district in Manhattan. He’s a stock boy who works from nine to six, six days a week, for $200 a week. He passes $180 of his salary to Kozlowski for rent, food, gas and other expenses. $17 goes to his subway card. Foreman, 20, has three dollars a week for spending. He doesn’t go to bars, he’s never had a date, and he doesn’t go to the movies. Hell, he doesn’t know what a slice of pizza tastes like. Three times a week, in order to save some cash, he runs from his work to the gym, a five mile stretch that allows him to think about the promise he made his mother to become a boxing champ. When he runs he listens only to rap music. But he doesn’t listen to Eminem. “He’s just a white boy who tries to invade the ghetto culture,” Foreman says, too young and too naïve to understand the absurdity of his words.

PATRIOT

Gleason’s Gym is located in one of the most photogenic neighborhoods of New York City. It sits in the second floor of a building that stands on the waterfront, facing Manhattan’s skyline, with the Manhattan and Brooklyn bridges creating a huge ‘v’ over it.

“I took notice of them at the beginning because I knew about their incredible story,” says Christina Beckles, the gym owner’s personal assistant. “But soon it was all about boxing. Michael’s training methods are very unique, unlike anything I’ve seen here before. The American coaching is very loose while Michael is very structured. He’s almost like a scientist who creates robots: all of his boxers look the same and move the same in the ring: one second they are in front of you, shocking you with a combination, the other they are across the ring.

“Many boxers come to me and ask me to assign them to Michael, but he doesn’t want to accept anyone. He’s very selective. Look at them, they’re like a cult,

Foreman is the first to exit the building, followed by Jill Emery, who joined Kozlowski only eight months ago and was in May the first female boxer voted Boxer of the Month by Boxing magazine The last two boxers to climb into the car are Mammon, an Israeli-Arab, and Etgar, a Russian, two sixteen year-old boxers who left their families back in Israel and joined Kozlowski, hoping to get ready for the 2004 Olympic games.

The four men live in an apartment where the term “emptiness” is redefined every time they open the fridge. They all must take their shoes off before they step into the apartment. The walls are plastered with pictures, medals and trophies, the bookshelves crowded with books and videocassettes about boxing. The western wall of the living room is naked but for the Israeli flag that Kozlowski unfolds first thing every time he moves to a new place. Once a week, his wife comes over. Kozlowski gives her a hundred dollar bill that he keeps inside the Hebrew Bible he reads every night before he goes to sleep. And then she leaves. They don’t exchange a word.

“Boxing is a patriotic sport,” he says, mixing Russian, Hebrew and English. “It’s not about money, it’s about soul, and my soul dreams how I bring a medal to Israel and how Israel’s Prime Minister welcomes me back as a hero, as the last patriot.” Kozlowski looks at his boxers like an artist who looks on his works and says: “I am the Van Gogh of the boxing world. He might have been crazy but everyone knows him. My students are my works and soon everybody will know me.”

He and his boxers will wake up at six o’clock. The boxers will stretch and clean the two rooms. Then the younger ones will run two miles, grab their bags and leave for school– although neither of them understands English yet. Foreman and Kozlowski leave for work. Hope dies last.

השארת תגובה

מתויק תחת אחר