קטגוריה: איזור הצבע

עבודה שחורה

1. אוניברסיטת דרום קליפורניה החליטה שנמאס לה. שספורט בשבילה לא עומד מעל האקדמיה, שכוכבי הספורט, בעבר או בהווה, חייבים לשמש דוגמא, אות ומופת עבור סטודנטים ואתלטים פוטנציאליים. תדע כל אם אמריקאית שחושבת לשלוח את הבן שלה לדרום קליפורניה שלאוניברסיטה הזו יש סטנדרטים.

הנה, הצעד הראשוני של האוניברסיטה אחרי העבירות על החוק במסגרתה שהובילו לעונשים חמורים מצד ליגת המכללות, היה להחליט להחרים את רג'י בוש, למחוק אותו מההיסטוריה של בית הספר, מויטרינות הפרסים. אכן מעשה ראוי להערכה: אם בוש עבר על החוקים, נהג באופן לא אתי, טינף את השם של האוניברסיטה ופגע ברווחים העתידיים שלה ובקריירת המכללות של הבאים אחריו, אנחנו לא רוצים אותו פה. הנה, אנחנו מורידים רפליקת ה"הייזמן", השחקן המצטיין של המכללות שבו זכה בוש, ומחזירים אותה למקום ממנה באה.

אפשר להיות פופוליסטים וציניים ולכתוב שאם לדרום קליפורניה באמת אכפת מהטוהר האתי שלה, כדאי שתעשה חישובים גם כמה כסף היא הרוויחה ישירות ובעקיפין מהתקופה שבה כיכב בוש בשורותיה ותתרום אותו לצדקה או לארגון שילמד נוער פוטנציאלי כיצד לא לעבור על החוק. אבל עזבו. תדע כל אם אמריקאית שחושבת לשלוח את הבן יקיר לה לאוניברסיטת דרום קליפורניה, שמדובר באוניברסיטה שיש לה משנה ברורה: שחקן פוטבול שמקבל כסף שלא כחוק הוא אאוט. רוצח כפול הוא אין.

2. הפסקה לציטוט השנה. "הם תמיד מסתכלים על מה שקרה מוקדם יותר בקריירה שלי". אין, לא היה וכנראה שלא יהיה אתלט נטול מודעות עצמית כמו טרל אוואנס.

3. (אזהרה: בדיחת ללא חותמת תקינות פוליטית בדרך) סטיבי וונדר נפגש עם חברים. "איזה שיט שאני עיוור, זה ממש לא פייר", הוא מבכה את מר גורלו, אבל כיוון שזה סטיבי וונדר וכיוון שתמיד הוא יכול למשש את הצד הטוב, את חצי הכוס המלאה, הוא מיד מסייג. "מזל שאני לא שחור". נזכרתי בבדיחה הזאת כשקראתי על פרשת בית"ר ירושלים וטוטו תמוז. יש בפרשה הזו כל כך הרבה רוע וניכור, בוגדנות וחוסר יכולת לעמוד בהסכמי עבודה, דריסה מכוערת של זכויות הפרט שאני יכול רק לצקצק: "מזל שטוטו תמוז לא ערבי".

11 תגובות

מתויק תחת איזור הצבע, אקדמיה, טוהר הספורט

גביע עולמי 11- הימור שאני לא אוהב לקחת

החדשות הטובות הן שהאירופאיות עפות כמו זבובים. לא עוד איטליה עם הגולים הקלינגריים שלה–הרי ברור שאם היו עוברים היום היו גם מגיעים לחצי. ואנגליה או גרמניה תאבקנה אחת עם השניה כדי לזכות בפרס הנכסף: ביקור בגיליוטינה הארגנטינאית. וספרד מג'עג'עת, ואפילו הולנד ניצחה בחוסר הולנדיות בולט.

אבל אני רוצה להתרכז דווקא בנבחרת שהכי הרשימה מבחינת כמות הדרמה שהיא ייצרה מחוץ למגרש. אני הולך לעשות משהו שאני לא אוהב לעשות כי זהו הימור לא אחראי שלא מבוסס על שום עובדה מוכחת, אבל אני חושב שמסיבת העיתונאים של פטריס אברה הולכת להיות רעידת אדמה אמיתית. אני מחבר שם את כל האינצידנטים, רואה מי רב עם מי ומי הושתק על ידי מי, והמסקנה היחידה שאני יכול להגיע אליה היא שמסיבת העיתונאים של אברה לא הולכת להיות צבעונית.

2 תגובות

מתויק תחת איזור הצבע, כדורגל

לוס סאנס

צריך להגיד מילה טובה בין כל הביקורות. מילה טובה לפיניקס סאנס, לבעלים שלה (יליד מדינת אריזונה), למנהליה, לשחקניה שקיבלו את ההחלטה הסופית להוסיף לגופיותיהם את המילים "לוס סאנס" במשחק השני נגד סאן אנטוניו ספרס. צריך להגיד מילה טובה שבאמצע מאבקי הפלייאוף זכרו בפיניקס סאנס לכבד את 460,00 ההיספנים שחיים במדינה (שמונה אחוזים מכלל האוכלוסיה) ביום חגם, החמישי במאי.

אבל מה שבאמת חשוב הוא שפיניקס גרמה לנו ולציבור האמריקאי לזכור, שהחליטה, כעסק, להגיד שהיא חלק בלתי נפרד מהחברה והתרבות שבה היא משחקת ואותה היא מייצגת, ושכזאת אינה יכולה להרשות לעצמה לבקש רק עזרה במיסים מיוחדים כדי לבנות אצטדיון חדש, אלא שהיא מחוייבת גם לשפיות של אריזונה.

חמישי במאי התרחש גם בשנה שעברה ואז בטח עשו ערב אינצ'לדות בדולר באולם הביתי, אבל בשנה שעברה לא עבר עדיין החוק הגזעני, האנטי אמריקאי (למעשה, החותר נגד שורשיה של אמריקה בת המהגרים), שמרשה לעוקפי החוק, טעות במקור, לעצור כל אזרח שנראה להם כמו מהגר כדי שיוכיח שהשהות שלו באריזונה חוקית, כחלק מהמאבק במדינה נגד ההגירה הלא חוקית. תחשבו לשניה על המהלך הזה, על הפרוצדורה שצריך עוקף החוק הזה לעבור כדי להחליט מיהו מהגר, ותקלטו שאריזונה היתה יכולה לחיות בקלות תחת הרייך השלישי.

ככה שאני לא מתפלא שקבוצה אותה מנהיג סטיב נאש, שחקן שמעולם לא ברח מהאחריות הציבורית שלו (לא כמודל לחיקוי לילדים, אלא כאחד שיכול להשפיע על דעת הקהל), היא הקבוצה הראשונה שמרימה את הדגל באמבק נגד החוק ההרסני הזה. גרג פופוביץ', כבר הבהיר שהוא תומך במאבק ושהספרס היו לובשים מסר דומה אם היו מספיקים לייצר את הגופיות בזמן למשחק השלישי. ואני רוצה לקוות שקבוצות אחרות יזכירו לעם האמריקאי את נכליליותו של החוק הזה גם בתאריכים שהם לא החמישה במאי, כי מי יודע, אולי בעוד שנה שוטר יעצור את אדוארדו נחארה ברחוב ודאלאס ויבקש ממנו תעודות.

ואת כל הפוסט הזה מלווה תקווה קטנה: שדייויד שטרן לא יעניש את פיניקס על עבירה על תקנון הלבוש של הליגה.

 

5 תגובות

מתויק תחת איזור הצבע, אנ.בי.איי, עזוב עניינים תפוס קריזה

שגעון גודל (ההשעיה של בן רותליסברגר)

לרוג'ר גודל, הקומישינר של האנ.אפ.אל, לא היתה ברירה. הוא היא חייב להעניש את בן רותליסברגר למרות שנגד האחרון לא הוגשה תביעה פלילית, לא היו לא הרשעות קודמות, הוא לא ישב בכלא, הוא לא נתפס עם סמים/נוהג תחת השפעת אלכוהול או עם חנות נשק במושב האחורי של המכונית. הקבוצה של רותליסברגר (קבוצה שאותה הוליך לשני תארי סופרבול בשש השנים שלו בליגה) שמה אקדח לקרה של גודל ואיימה עליו שאם הוא לא יעשה משהו עם הבן הזה, הם יענישו אותו בעצמם, אבל זו לא הסיבה שגודל היה חייב להעניש את רותליסברגר.

וגם לא ביטול ההאשמות נגדו על אונס של צעירה בת 20 בבאר בג'ורג'יה או הדו"ח המשטרתי שהפך לציבורי והראה כשלים חמורים בהתנהגות של רותליסברגר ובמערכת קבלת ההחלטות שלו.

לא, גודל היה חייב לשפוט את רותליסבגר בגלל שהוא קוורטרבק לבן.

הרי אם גודל היה שותק על פרשת רותליסברגר-האשמה שניה של תקיפת מין בשמונת החודשים האחרונים–ישר היו קופצים עליו ארגוני הנשים וגרוע יותר כל הוויליאם רודנים של העולם וצועקים שלאנ.אפ.אל יש שתי מידות של סובלנות וסולמות ערכים.

ואני חושב שזו הסיבה שגודל החליט על עונש חסר תקדים עבור שחקן שאינו אשם עד שיוכח אחרת (ובמקרה האחרון מערכת המשפט החליטה שהוא לא אשם). ואם הייתי ארגון לנשים גם הייתי צועק חמס, כי בעולם של האנ.אפ.אל, שפיטה על צורת התנהגות מסויימת כלפי נשים שווה רק שבועיים יותר (על תנאי) מאשר שימוש בסטרואידים.

אבל הדיון המעניין יותר כאן הוא בעצם השפיטה. התובע המחוזי בג'ורג'יה החליט שאין לו קייס לתביעה אבל התבטא שהמערכת שלו שופטת אנשים על מעשים, לא על האתיקה שלהם. הוא הזמין את גודל להעניש, כי לגודל מותר להעניש עובדים שלו בעוון חוש אתי לא מפותל שעלול לגרום להם לבייש את החברה שבהם הם עובדים ולגרום לה למפח נפש ביחסי הציבור שלה ובמאזן הכלכלי. ככה שאפשר להתדיין על אורך העונש ולהשוות אותו לעונשים אחרים, אבל צריך לזכור שהעונש הוא תחת סמכותו של גודל.

מה שמעצבן הוא שגודל הוסיף לענישה החלטה שרותליסברגר יהיה חייב לעבור בדיקת התנהגות מקיפה על ידי מומחים רפואיים. זו כבר חריגה מהסמכות. בנוסף לצעדים שגודל לקח נגד מייקל ויק בשנה שעברה (ענישה של שני משחקים אחרי יותר משנה בכלא פדרלי!!), מראה לי שגודל רואה את עצמו קצת מעל החוק. שיש פה איזה שגעון גדלות מסוים. במצב הזה עוד יכול להיווצר מצב שתובע מאוכזב בבית משפט מחוזי יחליט שהוא מערער לגודל, כי שם נותנים עונשים כמו שצריך אפילו אם הם לא רלוונטיים וחסרי סמכות לכך.

הארגון היחיד שיוצא בסדר מהפרשה הזו הוא הפיטסבורג סטילרס ואוהדי הקבוצה. לפני פחות מחודש פיטסבורג נפנפה את השחקן המצטיין של הסופרבול הקודם לניו יורק ג'טס. גם על פלקסיקו בורס היא לא נאבקה. הם כמעט נאבקו על כך שרותליסברגר ייענש וכבר פתחו בצעדים שיאפשרו להם להיפטר ממנו. האוהדים והעיתונים המקומיים מבהירים שרותליסברגר הוא אישיות לא רצויה בפיטסבורג וזה, אני מזכיר, בעיר חולת פוטבול שרותליסברגר הביא לה שני סופרבולים בשש שנים.

ככה שההתנהגות של הקבוצה והאוהדיה עושות צדק גדול יותר לסטילרס, לעיר, לספורט האמריקאי, אפילו לאמריקה, מאשר העונשים של גודל. הנצחון, לפי הסטילרס ומשפחת רוני, הוא לא הדבר היחיד. הוא אפילו לא הדבר החשוב ביותר.


תגובה אחת

מתויק תחת איזור הצבע, טוהר הספורט, פוטבול מלחמה

פרו רנדי מוס

1. עדכון. מאז הפוסט אתמול, מייק ליץ' הוציא צו מניעה נגד טקסס טק כדי שיתאפשר לו לאמן את הקבוצה שלו. התגובה לא איחרה לבוא: טקסס טק הגישה לליץ' מכתב פיטורין. הרבה דברים מעניינים קורים כאן. ליץ' נלחם נגד האוניברסיטה שלו כדי ליוכל לאמן את נבחרת הפוטבול של אותה אוניברסיטה. אתם יכולים לחשוב על פרופסור למתמטיקה שיתנהג בצורה דומה? האקט של ליץ' מעיד עד כמה הוא רואה את עצמו מעל ומעבר לאוניברסיטה ועד כמה הוא רואה בנבחרת הפוטבול גוף נפרד ממגדל השן האקדמאי. האוניברסיטה לא יוצאת נקיה כאן: אף פרופסור למתמטיקה לא מקבל אפילו סכום שמתקרב ל-2.5 מיליון דולר שליץ' מקבל בשנה.

מעניין מאוד יהיה לראות את טקסס טק מגינה על ההחלטה שלה לפטר את ליץ'. אחרי הכל מדובר באותה אוניברסיטה שהחתימה את בובי נייט לאימון נבחרת הכדורסל שלה לאחר הפיטורים שלו מאינדיאנה.

עוד דבר שצריך לזכור: בפברואר הצדדים חתמו על חוזה חדש. חלק מההסכם קבע שאם ליץ' עדיין יהיה בתפקיד ב-31 בדצמבר השנה, הוא יקבל בונוס על סך 800,000 דולר. אני אומר לכם שוב: הפרשה הזו היא חלק מניקוי המאורות הכללי באמריקה. ליץ' לא הולך להתפטר בשקט. הוא הולך להרים ספות, ואנחנו נוכל לראות, בעזרת השם, טאטוא של שנים.

2.  הפרובול, האולסטאר של ליגת הפוטבול, היה מאז ומתמיד האח החורג של משחקי האולסטארים. הוא נערך שבוע לאחר הסופרבול, לא היה בו שום מתח תחרותי, והמיקום שלו, בהוואי, היווה תפאורה מושלמת למה שהמשחק היה: חופשה. בתחילת השנה ליגת הפוטבול החליטה לשנות את המצב: המשחק עבר למיאמי והוא ישוחק שבוע לפני הסופרבול. זו החלטה קצת פחות מטופשת מההחלטה של ליגת הבייסבול לקבוע את זהות המארחת של הוורלד סירייס לפי הליגה שתנצח באולסטאר (לפי ההגיון של הבייסבול, יש מצב תאורטי שקבוצה תנצח 162 משחקים ועדיין תתארח אצל קבוצה שניצחה 90 משחקים).

זו היתה החלטה מטופשת כי אם נקח את השנה כדוגמא, הרי קיים סיכוי די מוחשי שאינדיאנפוליס ומיניסוטה ייפגשו בגמר ואני לא רואה שום מצב שבו 14 השחקנים שנבחרו משתי הקבוצות הללו הולך לסכן את עצמו שבוע לפני הסופרבול במשחק חסר חשיבות.

והמשחק הזה הוא מטופש בעצמו כי פרובול בלי רנדי מוס זו חתיכת פארסה. מבט לסטטיסטיקה מראה שלכל אחד מארבעת הרסיברים שנבחרו לייצג את האיי.אפ.סי (רג'י וויין ואנדרה ג'ונסון כפותחים, ווס ווקר וברנדון מארשל כמחליפים) יש מספרים שמצדיקים בחירה. לפי הטבלאות הסטטיסטיות מגיע להם לפני מוס (אלא אם מסתכלים על כמות הטאצ'דאונים והיחס בין תפיסות לטאצ'דאון, שתי הקטגוריות החשובות ביותר לתופס. מוס תופס טאצ'דאון כל מסירה שישית). על הבחירה של אנדרה ג'ונסון אני בכלל לא מתווכח, רסיברים אחרים בליגה צריכים משקפת כדי לראות אותו (והוא עושה את זה בלי שום עזרה התקפית מסביבו), גם את הבחירה ברג'י וויין אני יכול להבין. אבל ברנדון מארשל לפני מוס? ווקר? ווס ווקר הוא תופס נהדר, אבל הסיבה היחידה שהוא מוביל את הליגה בתפיסות היא שהסייפטים חייבים ללכת עם מוס, זה משאיר הרבה מקום לתפיסות העשרה יארדים של ווקר.

אבל הנה הדבר היותר חשוב. מדובר כאמור במשחק ראווה, כמו האולסטאר של הכדורסל. האוהדים שבוחרים את החמישיות באנ.בי.איי, בוחרים בהתאם. הם רוצים שחקנים ראוותנים. זו הסיבה שטרייסי מגריידי קיבל השנה כל כך הרבה קולות עוד לפני ששיחק משחק אחד. הבחירה באנ.אפ.אל מחולקת לשלושה (אוהדים, מאמנים ושחקנים). המסקנה שלי היא שכשמדובר במשחקי ראווה, עדיף לתת לצופים את הזכות לבחור.

3. פיל טיילור, בניגוד לעלה התאנה של הניו יורק טיימס (וויליאם רודן), הוא טוראי שחום עור בספורטס אילוסטרייטד. קראתי השבוע טור מאוד מעניין שלו על האפליה ההפוכה ממנה סובלים רצים אחוריים לבנים–אין אף רץ אחורי בהרכב הפותח של שום קבוצה באנ.אפ.אל ורק אחד מחמישים הרצים האחוריים המובילים במכללות הוא לבן.

קשה להאמין שמדובר באפליה גזעית–אחרי הכל המקומות שבהם קיימת האפלייה האמיתית, ההנהלה והמאמן הראשי, עדיין מיואשים במאמנים לבנים שמחליטים מי יהיה הרץ האחורי שלהם. אבל אני כן מאמין שהורים לבנים לא ממש דוחפים את הבנים שלהם לשחק בתפקיד הזה. מדובר בתפקיד השוחק ביותר בליגה עם אורך חיים של נר (יחסי) ועם פציעות כואבות יותר מכל תפקיד כשרון אחר (זאת אומרת, לא אלו שבקו ההתנגשות).

4. ואם כבר מאמנים ואפליות. אם נכונות השמועות על ההתעניינות של טמפה ביי בביל קאוהר, הרי שמדובר בבזיון ממשי. טמפה ביי פיטרה את ג'ון גרודן והציעה את התפקיד לרחים מוריס, חודש לאחר שהאחרון קיבל על עצמו את תפקיד מתאם ההגנה. הבחירה של טמפה היתה צינית: הם רצו לשמור לעצמם את אחד מהמתאמים הצעירים החמים ביותר בליגה ומוריס היה מטרה נוחה כדי להפיל עליו מאזן גרוע של קבוצה שהוא התבקש לבנות מחדש. העובדה שטמפה לא מיהרה לנער מעליה את השמועות בשבוע שבו הקבוצה מנצחת בניו אורלינס היא אחת הבושות הגדולות ביותר של השנה.

6 תגובות

מתויק תחת איזור הצבע, טוהר הספורט, עזוב עניינים תפוס קריזה, פוטבול מלחמה

הרהורים על סף השנה האזרחית החדשה

1. "היי". (מחווה קטנה מהבלוג לביקור של הפיקסיז)

2. בגלל שזה המקצוע שלי ובגלל שאני כותב את השורות הללו בשעות גורליות לחוק הבריאות האמריקאי בסנט האמריקאי, אני רוצה להתחיל את הפוסט בשניה של דומיה.              ביום ראשון מת בקליפורניה לסטר רודני, עורך הספורט הראשון של העיתון הקומוניסטי "דיילי וורקר". רודני, בן 98 במותו ונכד למהגרים יהודים שהמירו את אירופה באמריקה, הקדיש כמעט עשור מחייו (1936 ועד לכניסתו לליגה של ג'קי רובינסון) למלחמה בראשי הבייסבול וההחלטה הגזענית שלהם לא לערוך אינטגרציה בליגה בימים ובשנים שבהם אמריקאים שחורים היו טובים מספיק בשביל למות עבור המולדת.

רובינסון הוא האייקון של שבירת מחסום הגזע. העבודה והאומץ של רודני בפריצת הדרך שבה הלך רובינסון, קצת נשכחו, גם בגלל הזיהוי של רודני עם המפלגה הקומוניסטית. סתם חומר למחשבה בימים שבהם כמעט 50 אחוז מהאמריקה באמת מאמינה שסוציאליזם הוא מין עיוות מוחי שחותר לתת לכל ילד באמריקה אפשרות לראות רופא.

3. אמריקה היא ארץ גדולה ונהדרת, כזו שגזענות והפחד מהאחר יכולים לחיות בה בשכנות למהגרים שמצליחים להדביק את עצמם לחלום האמריקאי. בניו יורק טיימס יש היום כתבה מצויינת על ההגירה הסינית וההודית לבירת ההיי טק של אמריקה. מתברר שכל המדענים והמהנדסים הללו לא רק שמאפשרים לכם להוריד אפליקציות שאתם ממש לא צריכים לאיי פון שלכם, אלא שהם צברו מספיק כסף ומעמד (זוג הורים מצהיר בכתבה שהם משקיעים 40,000 דולר בשנה לטיפוח הכשרון של בתם) כדי לעשות אינטגרציה בין ההיסטוריה שממנה הם באים והמקום שבו הם חיים עתה.

התוצאה: במרכז הקהילתי ההודי בעמק הסיליקון מתגבש ורוקם חוטים הבסיס למה שהולך להפוך את אמריקה לאימפריית פינג פונג.

כשאני כותב את הדברים הללו תמיד אני שואל את עצמי איך זה שאין בישראל נבחרת משובחת לריצה למרחקים ארוכים (העלייה מאתיופיה), או אינטגרציה יותר מכובדת של ילדי עובדים זרים בכדורגל (או אפילו זרם הילדים המאומצים מברזיל בתחילת שנות השמונים). אני חושב שזה ההבדל הכי גדול בהגירות של שתי הארצות הללו. אמריקה לא מבקשת שתהיה אמריקאי–היא רוצה שתקבל על עצמך מערכת חוקים ויסודות מוסריים, אבל היא לא מבקשת ממך שתמחק את העבר שלך, להיפך היא מעודדת את כור ההיתוך הזה (בגלל זה גם יש אוכל נהדר באמריקה וגם נבחרת פינג פונג טובה בעוד כמה שנים). אני חושב שבישראל יש דרישת דומיה שתנער מעצמך את היהודי הגלותי שבך ותקבל על עצמך את הישראליות.

זאת הסיבה שלא הכללתי בין קבוצות המהגרים הישראליות את הרוסים. ההצלחה של העולים הרוסים בענפי ספורט שונים והצורה שבה הם מייצגים את הדגל הישראלי בתחרויות ספורט בעולם היא תוצאה של הבדלנות שלהם (זאת גם הסיבה שאים כדורסלנים או כדורגלנים רוסים יוצאי דופן בארץ), העובדה שהם התעקשו לשמור על המהות שלהם ולאפשר לישראליות רק לגעת בהם.

לפני שנה עקבתי אחרי השחמטאי בוריס גלפנד באליפות העולם בשחמט בדרזדן. הלבוש, הצורה שבה דיבר, ההתנהלות המקצועית. לא היה שום דבר ישראלי בגלפנד, אחד מעשרת השחמטאים הטובים בעולם (אבל, כמובן, שחמט זה לא ספורט).

4. קראתי שלשום כתבה מעניינת בלוס אנג'לס טיימס על שחקני בייסבול פורטוריקנים שחוזרים למולדת לאחר סיום הקריירה ומנצלים את ההילה והכסף שרכשו באמריקה כדי לרוץ למשרות ציבוריות. בקרוב ייערכו בחירות לראשות עירית סאן קריסטובל, העיר השישית בגודלה בפורטו ריקו, ושני המועמדים העיקריים הם ראול מונדזי(עם ותק של שתי קדנציות בבת הנבחרים הפורטו-ריקאי) וחוזה ריוס, שני שחקני עבר בליגת הבייסבול המקצוענית.

שזה גם גם תעודת עניות למקום–במדינה שבה 66 אחוז מהאוכלוסיה הבוגרת סיימה את כיתה ח' ורק ל-33 אחוז יש זכאות לתעודת סיום תיכון, קל לשחקנים לרגש את קהל הבוחרים בהילה והכסף שהצליחו לרכוש בעולם הבייסבול. מצד שני, קראתי שמונדזי לדוגמא, רץ על אין מצע שבמרכזו הרעיון הכביר לבנות מספיק מגרשי כדורסל בעיר כדי שלכל ילד תהיה אפשרות וגישה לשחק כדורסל.

אז אני מבין שגם שחקני הבייסבול הללו מנוצלים על ידי פוליטיקאים ציניים שמחפשים דריסת רגל מניפולטיבית לטובת המפלגה, ואני מבין שמלבד השם שלו למונדזי שום אינטלקט או אג'נדה פוליטית לאזרחים שממש צריכים את זה, אבל האם זה גרוע יותר מהצירוף של לימור לבנת ומשרד החינוך? ועל משקל "המכונית לכל פועל" המפורסם, הרעיון של מונדזי  למגרש כדורסל בכל שכונה נשמע בכלל לא רע ואפילו די נגיש.

חוץ מזה שאם אני צריך לבחור בין הקריירה הספורטיבית של מונדזי או הקריירה הצבאית של איזה מצביא בתור מודל לחיקוי, אני לא סגור על הפתק שאני זורק לקלפי או במי מהם הייתי בוחר בתור מודל לחיקוי לילדיי.

5. נחשוב על זה בצורה קצת יותר מקומית: עמרי כספי או משה יעלון? אני לא יודע אם עומרי כספי יחזור לארץ וינסה לתפוס משרה מדינית, אני כן יודע שההצלחה שלו באנ.בי.איי השנה, (והיא קושרת חלק מהסעיפים למעלה יחדיו) היא תוצאה של אישיות, נסיבות, מזל. הסיקור על ההצלחה של כספי מפתיע אותי: 2.05, עם אתלטיות וכוח רצון ומוכנות לעשות הכל כדי להגשים את החלום–למה אנחנו כל כך מתפלאים שהוא מצליח?

הפליאה שלנו אומרת הרבה פחות על כספי והרבה יותר על המקום שממנו הגיע.

8 תגובות

מתויק תחת איזור הצבע, אנ.בי.איי, המטבחון

טייגר מסומם? לא יכול להיות (תשאלו את הרשות)

קראתי היום בלוס אנג'לס טיימס מאמר על טייגר וודס וסמים. התגובה הראשונה שלי היתה: בתוך העולם הלבן של עיתונאי הספורט, אין מקום מושלג יותר מעיתונאות הגולף, כמה אנשים מוציאים קיטור. הכותב, ביל פלאשקה, נזכר שכבר לפני שנתיים טייגר נראה לו גדול יותר, מלוכלך יותר, רחב יותר. שריריו יוצאים מתוך חולצה הדוקה, הוא לא נראה כמו טכנאי גולף שמתכנן את חבטותיו, כותב פלאשקה, הוא נראה כמו שחקן בייסבול שבא להכות.

ההשוואה הזו לא סתמית. פלאשקה מותח קו ישיר בין טייגר וודס לבארי בונדס.

לפני שנתיים פלאשקה לא פרסם את המחשבות שלו. למה עכשיו? הטריגר, לפי פלאשקה, הוא המעצר של דוקטור אנתוני גאלאה בידי שלטונות אמריקאיים וקנדיים בחשד שסיפק למטופליו הורמון לגדילה אנושית. גאלאה היה הדוקטור שטיפל בוודס אחרי ניתוח הברך של וודס. לפלאשקה יש טענות כבדות שעם כל כך הרבה דוקטורים בעולם ועם הכסף בעולם, וודס בחר להיות מטופל דווקא בדוקטור מפוקפק שלא רק שעוזר לאתלטים עם ההורמונים אלא מזריקים אותם לעצמו חמש פעמים בשבוע, כדי לשמור על קצב עם אשתו שצעירה ממנו ב-22 שנה.

אחרי מה שטייגר עשה מחוץ למגרש, קובע פלאשקה, אי אפשר להוציא מכלל אפשרות את העובדה שהוא רימה גם על המגרש (או משטח).

כמה דברים: אני חושב שהמאמר של פלאשקה בזוי. הוא יכול היה להוציא את התחושות שלו כבר לפני שנתיים, אבל הרבה יותר קל להכות שמישהו שכבר שוכב למטה, לא? למה טייגר לא רימה על משטח הגולף? א. מפני שאין ספורט שבכלל מתקרב לקוד האתי של גולף (שחקן אמור להלשין על עצמו אם עבר עבירה), ובית: הורמון לגדילה אנושית איננו ממריץ ואינו משפר יכולות ספורטיביות, אלא רק מאיץ תהליכי הבראה.

מצחיק אותי לקרוא מאמרים כמו של פלאשקה וחבריו לעט. לפעמים זה נקרא לי כאילו שהפלאשקות של העולם הן הן אלין נורדגרן וטייגר וודס בגד בהם. כאילו שהוא עשה מעצמו אלוהים ומילא טורים על היכולות הלא אנושיות שלו ועל כמה שהוא דמות לדוגמא.

אני מקווה שוודס לא קורא עיתונים. הבן אדם בגד באשתו ושני ילדיו, בעצמו, בהוריו, קצת במאמצים שלו. הוא לקח חופשה לא מוגבלת מאהבת חייו והמקצוע שלו, חיי המשפחה שלו נהרסו, השם שלו הלך קאפוט, הוא מקבל עצות מרון ארטסט למען השם. מהאולימפוס הוא ירד לים המלח. אני חושב שאנשי מקצוע היו קושרים אותו למיטה מחשש לחייו. אם פלשאקה היה קצת בן אדם הוא לא היה זורה מלח.

###

לפני שאני עוזב את וודס וממשיך לנושא אחר של סמים, אני רוצה להפנות אותכם לכתבה מצויינת של מייק פרימן ב"ספורטסליין" על מה למדו שחקני אנ.אפ.אל בקשר ליחסים שלהם מחוץ לנישואין לאור הרצח של סטיב מקנייר. יש שם גם את אחד מציטוטי השנה, של מייקל סטרהאן: "אומרים שמה שקורה בוגאס נשאר בוגאס. זה נכון, רק שבשביל ספורטאים כל מקום הוא וגאס". כתבתי על התופעה הזו בהרחבה בכתבה שתופיע ביום שישי במוסף "הארץ".  

###

ביום שני החליט בית משפט בבלגיה להסיר את ההרחקה לשנה מטניס שהוטל על הטניסאית הבלגית יאנינה וויקמאייר. ההרחקה שנתקבלה בתחילת חודש נובמבר הוטלה על וויקמאייר כיוון שעברה על החוקים הברורים של הסוכנות העולמית נגד שימוש בסמים ממריצים בספורט.

הנה הפרט הבאמת מדהים פה: וויקמאייר מעולם לא נתפסה כשהיא משתמשת בסמים.

העונש הוטל על וויקמאייר לאחר שלא מילאה את הטפסים כראוי. בתחילת השנה החליטה הסוכנות שאתלטי על ימלאו טפסים שבהם יכריזו על כך שהם יהיו פנויים לשעה אחת בכל אחד מ-365 ימי השנה לבדיקת סמים. האתלטים היו אמורים לתת לוח זמנים לגבי מקום הימצאם, שלושה חודשים מראש. וויקמאייר ערערה על ההחלטה בתואנות דיגטליות וטכניות וההרחקה בוטלה.

אז קודם כל אני שואל: כל אתלטי העל? כולל טייגר וודס?

אבל מה שבאמת חשוב פה הוא שוב התיקון המהיר של נושא קריטי, תיקון שגורם לבעיה חמורה הרבה יותר מזו שהוא בא לתקן. בית המשפט לא היה צריך לדון בוויקמאייר, הוא היה צריך לדון באיזו רשות מחליטה הרשות לפלוש לחיי הפרט בצורה כזו. אולי אני במיעוט, אבל הייתי מסניף קילו קוקאין לפני שהייתי ממלא מסמך שערורייתי כזה.

3 תגובות

מתויק תחת איזור הצבע, טוהר הספורט

אפשר להשתתף?

"אלה האשכנזים, מאז שאבי נהיה בהתאחדות ושטרן (חלובה) איתו, רוצים לתלות את עצמם. לתלות את עצמם" (עמוס לוזון)

"הם רוצים להתאבד האשכנזים האלה אבל אל תדאג. לאט נהרוג אותם, אבל בשקט". (גיא לוזון)

לא ציפיתי להרבה יותר מתגובות הטוקבקיסטים המתלהמות-גזעניות נגד דברי ההבל הלוזוניים (צ"ל: דבריו של עמוס לוזון הם דברי הבל, אבל הם לא נגועים בגזענות. גם הדברים שאמר גיא לוזון הם מטופשים, אבל אינם נופלים תחת הגדרה של גזענות). הפתיעו אותי דווקא התגובות של העיתונאים.

עורך עיתון כלכלי מסויים ייחד לדברים של לוזון עמוס טור מיוחד, האשים אותו בגזענות פסיבית, חושב שהלוזונים גרועים, אבל הרבה פחות גרועים, ופה הוא מותח קו שאיני מצליח לרדת לעומק הקשרו, ממנהיגי הימין שנותנים את אהדתם לגזענות של אוהדי בית"ר. עורך ספורט בעיתון יומי החליט להעלות לינק לדבריו של עמוס לוזון ב"פייסבוק" כשהוא מתייחס אליו בציניות ומכנה אותו "איש מטומטם", וכותב של בלוג ספורט פופולרי, מזרחי על פי הודאתו, בחר לבזבז פוסט שלם של ציניות בלתי נתפסת כלפי האפליה העדתית בכדורגל, בבידור ובפוליטיקה.

לפני שבוע החלטתי לעשות ספירת מלאי של כותבים בעיתון מסויים. מצאתי שמתוך 97 כותבים שחתמו על ידיעות או טורי פרשנות, רק ארבעה היו מזרחים. אחד כתב בספורט, אחד על ענייני משטרה, אחד כתב ביקורת על דיסק היפ הופ והאחרון כתב ביקורת על דיסק של מוזיקה מזרחית (סטריאוטיפים לא מתים, הם רק מחליפים עיתונים). אני מנסה להגיד כאן שבמקום לעלות על בריקדות, מוטב שהאנשים הללו יסתכלו קצת מסביבם, וישאלו, בתור אנשי תקשורת ליברליים שמחוייבים לשוויון: מה לעזאזל קורה כאן? איך זה יכול להיות שככל שמזרחים תופסים יותר ויותר עמדות כוח (בספורט, בפוליטיקה ובתרבות), ואילו המאפיינים של מסקריהם נשארים דומים? במילים אחרות: האם יווצר אי פעם מצב שכתב מזרחי יראיין את שלמה ארצי ויתחיל את הראיון באמירה "חביבי, אני לא יודע על מה אתה מדבר"? 

אינני מעוניין לגעת בנושאי הפובלציסטיקה העיתונאית במדורי הדעות החשובים (או בענף הפרסום, או בביקורות הטלוויזיה או בשאר המקומות שמשפיעים על הרגלי הצריכה של פוליטיקה ותרבות הפופ). אנחנו עדיין לא שם. אבל ספורט (ובידור ואפילו פוליטיקה לידיעתו של הבלוגיסט) תמיד היה מפלטו של החלש והדפוק. אתה לא צריך להיוולד למקום הנכון ובזמן הנכון כדי להיות ספורטאי מצטיין, אולי ההפך הוא הנכון. קשה להגיד דברים דומים על גלי צה"ל, מעבדת הגידול של עיתונאי העתיד בישראל. באמריקה, מקום שבו קבוצות מקצועניות חייבות לראיין מועמד מבין המיעוטים לפני שהן ממנות מאמן, הבינו כבר מזמן שההרכב האנושי של קבוצות ספורט מחייב שכתבי הספורט יבואו גם הם מקבוצות המיעוטים. הייתי נוכח במאות אירועי ספורט באמריקה וכמות עיתונאי הספורט השחורים וההיספניים היתה גדולה בהרבה מחלקם היחסי באוכלוסיה. המצב בישראל רחוק מכך (והמזרחים בארץ הם לא המיעוט. אני לא מזכיר בכלל את הייצוג העגום של עיתונאי ספורט ממיעוטים אמיתיים כמו המגזר הרוסי או האתיופי).

אני לא מאשים אף אחד בגזענות-אני בטוח שאף עורך לא שוקל בהחלטתו אם המועמד הוא מעדות המזרח או לא, אבל אני כן חושב שזה מובנה. שחייבת להיות קיימת סיסטמה שתטפח ותיתן הזדמנויות בצורה כזו שעיתונות הספורט תהפוך למייצגת של האוכלוסיה בארץ, שכותביה (ופרשניה וכותבי המאמרים בה) יגיעו מרקעים דומים לאלו של הספורטאים עצמם. אם עורך העיתון הכלכלי מאשים את לוזון בגזענות פאסיבית, אני יכול להאשים אותו בפאסיביות גזענית. במדור הספורט של העיתון שלו אין ולו כתב אחד מעדות המזרח. (ואם אפשר להימנע בתגובות מ"אויש זה לא אישיו", אני מאוד אשמח. תנו לנו להחליט אם זה אישיו, בעיקר אם אנחנו הרוב המופלה. הטיעונים הללו גורמים לי לחשוב שסקציה מסויימת בארץ הלכה לאיבוד מרוב הליכה בשדות. אני מוסיף כאן דברים שאמר לי ידיד: אשכנזים מיד מבטלים את העיסוק בדיון ומגחכים את המעלים אותו ועוד, אללי, בכסות של ליברליזם: אנחנו אנשים מתקדמים וזה לא מעניין אותי צבע העור. זאת גישה גסה ומתנשאת. האפרו- אמריקאים ענו על זה הכי יפה: אתם לא רוצים, אבל אתם לא תחליטו בשבילי, כי אני רוצה להתייחס לזה. האדם המתקדם קשוב לקבוצות מיעוט ומקבל בהבנה את הצורך של המיעוט להתייחס להבדלים אתניים, וזאת זכותו. שלילת הדיון אינה מצביעה על ליברליזם – אלא על שמרנות וכוחנות).

עד שהתהליך הפרוגרסיבי הזה יקרה, ציניקנים כמו עמוס לוזון, אחיו ומשפחתו, או חברי הכנסת של ש"ס יהיו הדוברים הלא לגיטימיים של מגזר בישראל. פוליטיקה, בניגוד לאקדמיה או תקשורת (והתפקידים שהלוזונים ממלאים בכדורגל הם פוליטיים מיסודם), היא פונקציה של נבחרים. בהליכים דמוקרטיים הציבור המזרחי אומר את דברו כבר יותר משלושה עשורים.

21 תגובות

מתויק תחת איזור הצבע, מדיה

האימפריה מכה עשרים ושביעית

אני יודע שבחוגים מסויימים זה מאוד לא תקין לתמוך או לשמוח כשאימפריית רשע עשירה ופייבוריטית עם מלך אכזר מצליחה לנצח בסוף, אבל אני חייב להודות שהייתי בעד היאנקיס. גם בגלל שהיאנקיס היו הקבוצה הטובה ביותר בבייסבול כל השנה. גם בגלל שהגיע להם להתחיל ולגמור את העשור הזה כאלופים. גם בגלל שכסף הוא גורם, אבל לא גורם כזה מכריע בבייסבול–קבוצות קטנות לקחו אליפויות והגיעו לוורלד סירייס. גם בגלל שכמות ההעפלות של היאנקיס לפלייאוף בעשור וחצי האחרונים היא בלתי נתפסת–בייסבול, בניגוד לפוטבול וכדורסל שולח אחוז קטן מאוד מהקבוצות שלו לפלייאוף.

אבל בעיקר בגלל שהיאנקיס לא היו זוכים באליפות ב-1996 בלי דרק ג'יטר, מריאנו ריברה, חורחה פוסאדה ואנדי פטיט. והם לא היו זוכים באליפות ב-2009 בלי ג'יטר, ריברה, פוסאדה ופטיט. 1.66 ביליון דולר בזבזו היאנקיס על שחקנים חדשים בין האליפות הראשונה והאחרונה, אבל השלד נשאר דומה. ארבעת השחקנים הללו זכו אתמול בלילה באליפות החמישית שלהם. רק לשלושה שחקנים יש יותר אליפויות בקבוצה אחת יותר מארבעת היאנקיס-ווייטי פורד, מיקי מנטל ויוגי ברה–וגם הם רשמו את הזכיות שלהם עם היאנקיס.

שימו לב לתפקידים של רביעיית השלד: הזורק, התופס, האיש שעומד בצנטרום של היהלום (השורטסטופ), וזה שאמור לבוא בסוף ולשמור על מה שהם עשו בשבעת-שמונת האינינגים הראשונים של המשחק. סתיו, חורף, אביב, קיץ. ארבעת הרגלים.

אני חושב שקוראים לזה מסורת.

צאו מזה כבר

יצא לי לקרוא השבוע ספר מצויין המתאר את התפתחותו של המגזין האמריקאי "אסקווייר" בשנות השישים תחת העורך הרולד הייז. ספר מצויין ולו בשביל החלקים שבהם מתואר הדו שיח בין נורמן מיילר לעורכים לגבי הטקסטים שלו במגזין. מיילר, זכר צדיק לברכה, עיתונאי שהיה יכול לתת פרספקטיבה למהדק, ניסה למתוח את הקווים של הכתיבה באמריקה ודאג ששום מילה לא תשונה ללא ידיעתו ("נורמן, בוא נוריד פאק אחד ונכניס במקומו שני שיט", הייז היה מתחנן אליו). אבל אני כותב כאן על אסקוויר והייז בגלל היחס שלהם לתקינות פוליטית.

אני אתן דוגמא אחת. בדצמבר 1963, קצת אחרי שמפגינים שחורים נהדפו על ידי זרנוקים וכלבי משטרה, וקצת אחרי שהמשמר הלאומי נשלח לבירמינגהאם, אלבמה, כדי להדוף את הנסיון של ג'ורג' וואלאס לחסום את דרכם של שני סטודנטים שחורים לאוניברסיטת אלבמה, הייז החליט לשים על השער של המגזין את סוני ליסטון כשהוא לבוש כסנטה קלאוס, כשלצידו רק שם המגזין והתאריך. דצמבר היה החודש החם של המפרסמים. אגף המפרסמים של העיתון חשק בשער מגזין שיפתה את הקורא להיכנס ולראות את הפרסומות לאלכוהול, בשמים ואופנה. ליסטון, עם עבר של שוד מזויין, תקיפת שוטר, וקשרים הדוקים עם העולם התחתון, היה האדם האחרון שאמריקה רצתה לראות אותו מחליק במורד הארובה שלה לכריסמס. המכתבים הזועמים הגיעו, מפרסמים החליטו לבטל את המודעות שהם קנו, אסקווייר הפסיד מיליוני דולרים במושגים של היום. להייז זה לא היה הזיז.

אני כותב את זה אחרי שקראתי אתמול שהאנ.בי.איי ורשת טי.אנ.טי הביעו צער והתנצלות על כך שהפרשן ריק קאמלה, בסיכום המשחק בין אורלנדו לניו ג'רזי, זיכה את יי ייאנליאן  בכינוי "צ'יינה מאן". ההתנצלות של קאמלה מצטרפת להתנצלות של סטיב קאר שב-2004 נתן ליאו מינג את אותו כינוי ופרשן רשת סי.בי.אס שכינה כך גולפאי סיני במאטרס של 2008.

קצת היסטוריה: מקור הכינוי "צ'יינה מאן" בסוף המאה התשע עשרה, קצת אחרי בהלת הזהב ובאמצע הבום התעשייתי של אמריקה. איגודי עובדים אמריקאיים נלחמו בהבאת עובדים מסין. מאבק שהגיע לשיאו כשהנשיא צ'סטר ארתור חתם על חוק שאוסר על הגירה של משפחות סיניות לאמריקה ואוסר על חזרתם של תושבים סינים שכבר חיו בארה"ב מלחזור למדינה אם יצאו לביקור. החוק נחתם ב-1882, ונותר בעינו עד 1943.

אני אנסה לקחת כאן, בכל הצניעות, את הזווית של הייז: יאו מינג הובא מסין לאמריקה והוא מרוויח מיליוני דולרים בשנה. הוא סיני, הוא גבר, כמעט 80 אחוז ממוצרי הצריכה באמריקה מיוצרים בסין. הדברים שנאמרו על יאנליאן נאמרו בקונטקסט לגמרי שונה מהאמירה המקורית ומי בכלל יכול לבטא את השם שלו (אולי קאמלה צריך לכנות אותו "עוד בחירת דראפט מבוזבזת").  אני לא רואה פה סיבה להתנצל. אני רואה פה אינטרסים כלכליים של הליגה בשוק מאוד גדול.

האבולוציה של הטרגדיה

אז ככה: קודם דיק צ'ייני ירה בחבר שלו במסגרת מסע הציד, אחר כך פלקסיקו בורס ירה בעצמו בצנטרום של מועדון לילה ניו יורקי (בסוג יותר אנושי של ענף הציד), ועכשיו מדריך קליעה, קצין מטרה בעברו, פלט כדור מהאקדח התקוע של ויסנטה פאדייה, הזורק של הלוס אנג'לס דודג'רס, ופצע את שניהם. ואני שואל: כמה זמן ייקח עד שנקרא ידיעה לפיה צבי או יעל ירו בסלבריטי במהלך מסע צייד?

2 תגובות

מתויק תחת איזור הצבע, אפי איתם לא לבד, עזוב עניינים תפוס קריזה

תעשיית השקרים

מי שרוצה לדעת בדיוק איך הנהלת ליגת המכללות מסתכלת על המאמנים שלה לעומת השחקנים שמשחקים בה, יכול לעשות זאת דרך  השוואה מעניינת בין רמת השכר של המאמנים לעומת השחקנים. אבל מבט יותר מעמיק יהיה לראות איך מתייחסת הליגה למאמן שרוצה לעזוב אוניברסיטה אחת לטובת אחרת לעומת שחקן שרוצה לעשות צעד דומה. מאמן יכול לחרבן על כל הילדים שהוא גייס לאוניברסיטה וההבטחות שהוא הבטיח למשפחות שלהן בסלון וללכת מאוניברסיטה אחת לשניה תוך יום. שחק, למרות שמספר שנותיו בקולג' קצובות ולמרות שזו יכולה להיות התחנה הספורטיבית האחרונה שלו,  צריך לעבור שנה של הקפאה לפני שהוא משחק בקבוצה חדשה.

מי שרוצה לדעת מי ליגת המכללות חושבת על השחקנים שלה לעומת המאמנים שלה (ומה היא חושבת על תחרותיות), לא צריך להסתכל רחוק יותר מההשעייה של דז ברייאנט, התופס המצויין של אוקלוהומה סטייט. ברייאנט, התופס הטוב ביותר במכללות ושחקן שאמור להיבחר בין עשרת השחקנים הראשונים בדראפט הקרוב, הושעה שלשום, ימים ספורים לפני משחק העונה בביג 12 בין אוקלוהומה סטייט לטקסס, על ידי ליגת המכללות בגלל, שבו בבקשה, ששיקר לליגה.

ככה זה הלך: מתברר שברייאנט נפגש עם שחקן העכר דיון סאנדרס ואולי גם עם שחקן העבר וסוכן ההווה אומר סטוטומאייר. בחוקה של ליגת המכללות יש חוק שקובע שלשחקני הווה אסור להיפגש עם שחקני עבר שלא שיחקו באוניברסיטה שלהם (מי חושב על דברים כאלו?!) כדי שלא יקבלו יחס מועדף. האנטנות של הנהלת המכללות הזדקפו: כנראה שברייאנט מנסה לסדר לעצמו סוכן.

ברייאנט נקרא לחקירה. בניגוד לעולם החיצוני, לברייאנט לא הוקראו זכויותיו. עורך דין מטעמו לא היה נוכח. רק ילד בן 20 עם ידיים נפלאות ועתיד מזהיר, מול אנשים בחליפות שמאשימים אותו בדברים נוראים (בטח יחס מועדף: ברייאנט הלך לארוחת ערב אצל סנדרס, שאני בטוח שהמטבח שלו מציע אפשרויות קצת יותר מגוונות ממה שברייאנט יכול להרשות לעצמו). אז ברייאנט שיקר וענה שמעולם לא נפגש עם סנדרס. "הם חקרו אותי בצורה כזאת שהרגשתי שעשיתי משהו רע, למרות שלא עשיתי", אמר ברייאנט אחרי ההחלטה להשעות אותו. כשהאמת יצאה לאור, ברייאנט הודה שנפגש עם סנדרס לריצה קלה וארוחה, וטען ששיקר מפחד.

התירוצים של ברייאנט לא ממש עניינו את ליגת המכללות שהחליטה לסיים בכך את קריירת המכללות שלו. תזכורת: בשבוע הבא יתחיל ג'ון קליפרי את השנה הראשונה מתוך חוזה של שמונה שנים (ויותר משלושים מיליון דולר) באוניברסיטת קנטקי. זה אותו קאליפרי ששרף השתתפות של שתי האוניברסיטאות הקודמות שאותן אימן בפיינל פור, לאחר אי סדרים שהתגלו עם שחקניו בתקופה שבה אימן. אבל מה זה לעומת השקרים של ברייאנט.

###

ובאותו איזור גיאוגרפי: מכירים את השם בוני ריצ'רדסון? ריצ'רדסון היא אתלטית מתיכון רושל בטקסס (59 תלמידים), שהיתה האתלטית היחידה מהתיכון שלה שעמדה בסטנדרטים של השתתפות באליפות האתלטיקה לתיכונים של מדינת טקסס. ריצ'רדסון זכתה בתחרות הכוללת, למרות שלא יכלה לצבור נקודות במרוצי השליחים–והיא זכתה בתחרות שנתיים ברציפות. וזה בטקסס, אחת מיצרניות האתלטיות הבכירות באמריקה, זה לא צפון דקוטה.

אם ריצ'רדסון היתה גבר היא בטח היתה הופכת לגיבור, הפרצוף שלה היה נמרח על מגזינים והיא היתה אורחת בתוכניות האירוח של הבוקר והערב, אולי איזו חברת פרסום היתה מוכרת את הפרצוף שלה לקופסת קורנפלקס. מה שבטוח הוא שאיזה אוניברסיטה אחת, ולו בשם יחסי הציבור, היתה מעניקה לה כרטיס חופשי ללמוד ולהתאמן אצלה.

השבוע הודיעה אוניברסיטת טקסס איי אנד אם שהחליטה להעניק לריצ'רדסון חצי מלגה. (מי שרוצה לקרוא סיפור נהדר על ריצ'רדסון יכול לעשות את זה כאן)

5 תגובות

מתויק תחת איזור הצבע, טוהר הספורט